הצבי האחרון של יפו: בית הדואר בשד' ירושלים עומד להשכרה

מזה זמן שאני עוקב אחרי דעיכתו של בית הדואר המנדטורי בשדרות ירושלים ביפו, שהוא אחד המבנים הנהדרים בעיר. כשביקרתי שם השבוע, המתקן לחלוקת המספרים היה מקולקל, לא היה מזגן, אלה שחיכו בתור היו עצבניים, ושתי העובדות שישבו מאחורי הדלפק הישן נראו סובלות.

המקום נראה כמו שריד מעידן אחר, קולוניאלי ומפואר, שנשכח מלב. להשלמת האווירה אפשר היה לראות בחלל האחורי, מבעד לדלפקים, בחורה ששטפה את הריצפה ברגלים יחפות. אבל מה שבעיקר הטריד אותי בביקור בסניף ההיסטורי היה השלט "להשכרה", שחובר באזיקונים מפלסטיק לסורג הפונה לשדרות ירושלים.

עוצמת השלטון

אי אפשר להפריז בחשיבותו התרבותית של בית הדואר. בתקופה הקולוניאליסטית היו מבני הדואר מרכיב חשוב בהוויה העירונית. תקשורת הולמת הייתה תנאי בסיסי לפיתוח קשרים כלכליים ודיפלומטיים, ושירותי הדואר, הטלגרף והטלפון היו ממשלתיים. ההשקעה באדריכלות נועדה לסמן לתושבי העיר ולאורחים את עוצמת השלטון האימפריאלי.

אדריכל המבנה היה אוסטן סיינט בארב הריסון, שעבד במחלקת העבודות הציבוריות של המנדט בארץ ישראל. הריסון חי בארץ תקופה קצרה יחסית, אך הוא אחראי למבנים חשובים רבים שהפכו אייקוניים, וביניהם בית הדואר ברחוב יפו בירושלים, מוזיאון רוקפלר, ארמון הנציב העליון הבריטי ובית המשפט בחיפה ברחוב חסן שוקרי (היום, משרד מבקר המדינה).

המבנה שתכנן ביפו הוא בגובה של ארבע קומות. החזיתות מעוצבות בסגנון המשלב אדריכלות אירופאית עם סגנון אוריינטלי. קומת הקרקע היא בגובה כפול ויש לה חלונות גדולים וקמורים, ובשתי הקומות העליונות חלונות אורטגונליים ויותר קטנים. בחזיתות של המבנה שיחק הריסון עם גמר הגוונים של אבן הכורכר המקומית ואבן גיר מיובאת. פנים המבנה מוזנח למדי בימים אלה, אך הפאר הרב עדיין ניכר: למבנה דלתות עץ גדולות, סורגי ברזל שנעשו בידי נפח אומן ורצפות אבן שיש מיובאת. במבנה נעשו לאורך שנים שיפוצים שחיבלו באופן משמעותי בעיצוב הפנים.

תיק תיעוד שנערך למבנה בשנת 2008 על ידי סטודנטים לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב, מגלה שאם בשנות ה-60 המבנה היה תחת הקטגוריה של מבני ציבור, הרי שבתב"ע (תוכנית בניין עיר) משנת 1997 הוא מופיע כמבנה לשימור מדרגה א', אך ייעודו הוא 'מיוחד', כלומר ניתן למקם בו ייעודים שונים אופיים ציבורי. מעיריית תל-אביב-יפו נמסר כי כל שימוש מבוקש למבנה יצטרך לעמוד בקריטריונים של שימוש בעל אופי ציבורי.

סמנכ"לית לענייני תקשורת של הדואר, נוי קדם מדמון, מרוצה ממספר הפניות שהגיעו בעקבות תליית שלט ההשכרה, המעיד בעיניה על הפוטנציאל העסקי של מה שהיא הגדירה "נכס הנדל"ן".

דוח מבקר המדינה לשנת 2016 ביקר קשות את תפקודה של חברת הדואר. בין היתר, דובר על קשיים במתן שירותי הדואר הבינלאומי, בגירעון החמור של החברה, ובהיעדר תוכנית הבראה אסטרטגית. בהתייחס לכך שרק השבוע פורסם ב"גלובס" על מכירת מבנה השייך לדואר ישראל וממוקם בשדרות בן צבי בתל-אביב, ניתן להניח שהשכרת הדואר ביפו היא חלק מנסיון למינוף כלכלי של נכסי הנדל"ן של החברה, כמו בבזק, לשם הבראת החברה.

תמר טוכלר, האחראית על אזור תל-אביב מטעם המועצה לשימור אתרים, פועלת כבר זמן רב לקידום תודעת השימור של שדרות ירושלים ביפו, שהיו פעם רחוב ראשי ומפואר והיום הן ציר תנועה די מוזנח. "למבנה הדואר יש חשיבות כאחד האלמנטים החשובים בשדרות ירושלים. יש לו משמעות אדריכלית, חברתית ועירונית מהמעלה הראשונה. מחקרים שנערכו בהובלת אמנון בר אור מאוניברסיטת תל-אביב ושמוליק גרואג מבצלאל מעידים על העושר הרב של הרחוב, ומאידך, על ההזנחה וחוסר הטיפול הראוי".

טוכלר אומרת שהעובדה שהמבנה מוגדר לשימור היא הישג בפני עצמו. היא מזכירה מבנים אחרים ביפו שלא שרדו, כמו מבנה בנק לאומי, השנאי של חברת החשמל ובית המכס בנמל שבסכנת הריסה. לדעת טוכלר, אין בעיה שבמבנה יעשה שימוש משני: "תיאורטית אין בעיה שבמסגרת ההתחדשות של המבנה ייכנס אליו ייעוד אחר, ציבורי, תוך שימור מלא של החללים הפנימיים. היום מקובל למחזר מבנים".

ורד נבון, תושבת יפו החוקרת בשנים האחרונות את שדרות ירושלים, מציינת שמה שייחד לאורך שנים את השדירה היה הרצף התרבותי. לאדריכלים שעבדו בשדירה הייתה רגישות לקונטקסט, והייתה זיקה בין מי שיצרו את המבנים בשדירה לקודמיהם.

נבון חרדה משינוי היעוד של המבנה: "גורם פרטי ישפץ את המבנה מאוד יפה, אבל השימוש הקהילתי עלול ללכת לאיבוד. מטריד אותי שימור של אדריכלות שלא כולל שימור של המהות". נבון מזכירה את תיאטרון אלהמברה שהפך למרכז הסיינטולוגיה, ואומרת שאסור שזה מה שיקרה עם מבנה הדואר. בסופו של דבר, היא מדגישה, זה המבנה היחיד ששמר על ייעודו המקורי.