המשא-ומתן המרתק בהיסטוריה: לאן יוביל הברקזיט?

השבוע מלאה שנה להצבעה הדרמטית בבריטניה, בה הכריעו אזרחי הממלכה על פרישה מהאיחוד האירופי. הטלטלה הגדולה שהחלה באותה הכרעה, המשיכה עם התפטרות ראש הממשלה, מערכת בחירות סוערת וניצחון דחוק של תרזה מיי, שרק בעקבותיו, החל למעשה המשא-ומתן על פרישה מהאיחוד.

זה המשא-ומתן החשוב והמורכב באירופה מאז סיום מלחמת העולם השנייה וכצפוי, הדרמה מתחוללת גם לפני שהתחילו לדון בסעיפים עצמם והיא עוד תתחולל לכל אורכו של התהליך, שנעשה כולו תחת עינם הבוחנת של הציבור, העיתונאים והפוליטיקאים בכל רחבי היבשת.

יתרון מובנה בתהליך הוא תחימתו בזמן. 29 במארס 2019, שנתיים מיום הודעתה הרשמית של בריטניה על ההחלטה לפרוש מהאיחוד, הוגדר כדד-ליין ליציאה. במשא-ומתן כל כך מורכב, גם נקודת הזמן הזו, שנראית כרגע רחוקה מאוד, תדרוש מהמשתתפים רצון טוב ומשאבים רבים.

ברור לכל הצדדים שהנושא הכספי, שמהווה כרגע סוגיית ליבה, הוא לא הנושא היחיד שעל הפרק ולא בהכרח השנוי ביותר במחלוקת. למעשה, גם בנקודת הזמן הנוכחית אין ודאות מלאה באשר לעמדות הצדדים. האיחוד האירופי שואף לקנס גבוה, הזכירו אפילו סכום של 100 מיליארד אירו, אבל גם לאורך כל תהליך המשא-ומתן עוד יחולו שינויים שישפיעו על כל תהליכי קבלת ההחלטות בזמן אמת.

המציאות מוסיפה נתונים למשוואה. הגירה, טרור, טראמפ - כל גורם כזה יכול להחזיר את המשא-ומתן אחורה ולהשפיע באופן משמעותי על התהליך. יעלו גם סוגיות כמו מעמדם של אזרחי בריטניה במדינות האיחוד האחרות ומעמד האירופאים בבריטניה שעלתה לכותרות השבוע, כמו גם הסדרי סחר, הבעלות על גיברלטר; וסוגיות נוספות שכולנו מכירים מהליך גירושים ממוצע: מי לוקח את הבית, מי לוקח את הילדים.

בגירושים כמו בגירושים: הדינמיקה סביב שולחן המשא-ומתן היא זו שתכריע. אפשר לנהל אותו בטוב ואפשר לנהל אותו ברע. אווירה של איום, בריונות ואפילו תחושת הבגידה במשפחת אירופה המאוחדת תוביל להתבצרות בעמדות מנוגדות. גם הסיקור התקשורתי האינטנסיבי משפיע על הנכונות להגיע לפשרה.

תרזה מיי מגיעה אל השולחן בנקודת חולשה. היא הימרה בענק והפילה את הממלכה בהימור הזה. לקראת המשא-ומתן האקוטי הזה היא החליטה לצאת לבחירות, כדי לקבל רוח גבית מהציבור ובסיס כוח פוליטי חזק יותר ולבסוף מצאה את עצמה בלי תמיכת הציבור, בלי כוח פוליטי וכשהיא תלויה לחלוטין במפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית של צפון אירלנד, שבוודאי תגבה מחיר פוליטי יקר על תמיכתה במהלך.

ניהול משא-ומתן קשוח יכול לשרת את מיי ולחזק את התמיכה הפנימית בה ברחוב הבריטי, אבל באותה נשימה יעורר התנגדות עזה יותר בקרב המתנגדים, גם אלה שרצו להישאר באיחוד ובכל זאת הצביעו עבורה לראשות הממשלה.

עוד מאפיין שרלוונטי לדרך ניהול המשא-ומתן של מיי הוא היעדר דיאלוג בינה לבין הסובבים אותה. מיי מתאפיינת כמי שאינה סומכת על אחרים, כמי שלא התייעצה עם שריה אפילו כשקיבלה החלטה ללכת לבחירות. בני הדור הצעיר בממלכה רואים בה שקרנית ולא רוחשים לה אמון. את כל המאפיינים האלה יפגשו גם בני השיח שלה בשולחן המשא-ומתן.

בכל משא-ומתן, ודאי במשא-ומתן הזה, מערכת היחסים העתידית בין השחקנים אמורה להיות האינטרס המרכזי עבור כולם, גם ובוודאי לנוכח איומים מבית ומחוץ. משא-ומתן באווירה לוחמנית ילבה את היצרים הלאומיים, יחזק את הקבוצות הקיצוניות בכל אירופה וישפיע לרעה על העתיד המשותף. צריך לזכור שארצות הברית של טראמפ אינה מושיטה יד כבעבר, מה שעלול להפוך לאיום אסטרטגי חיצוני גם לאחר סיום המשא-ומתן. לכן, נכון להעריך שאופיין של השיחות שיתקיימו בין לונדון לבריסל, ישפיע בטווח הרחוק על מערכות היחסים באירופה ובעולם כולו, הרבה אחרי שהשחקנים שמובילים אותן יירדו מהבמה.

■ עמרי גפן הוא מנכ"ל קבוצת גבים ומומחה למשא-ומתן.