סוריה והאובססיות של פוטין

בשבוע שעבר ישראל חזרה ונקטה עמדה עקרונית מאוד. היא גמלה על גלישה פעוטה, כנראה לא מכוונת, של מלחמת האזרחים הסורית אל הגולן. היא הפציצה מטרה בסוריה, והרגה כנראה שני בני אדם. ראש הממשלה צייץ מלשכתו: "בפעולת צה"ל היום, אנו מבהירים שוב את המדיניות שלנו: איננו מוכנים לקבל טפטוף או זליגת ירי מכל חזית שהיא. נגיב בעוצמה לכל ירי לשטחנו".

ההיגיון מובן בהחלט, אבל הקשר בין ההיגיון ובין המציאות מסופק מעיקרו. ממה נפשך, מלחמת האזרחים הסורית אינה מעניינה של ישראל כל זמן שאינה מטפטפת חצי קילומטר מערבה מקו הפסקת האש?

להיטותה של ישראל להתערב במלחמות אזרחים הצטננה משהו בין הרי השוף לג'וניה. מי יכול להאשים אותה. מלחמות אזרחים היו תמיד קיני צרעות. ארצות גדולות וקטנות נכוו כל אימת שניסו להשפיע במישרים על תוצאותיהן. האמצעי הבדוק ביותר היה להישמר מכל גלישה, לנעול את השערים, להגביה את החומות.

בשנה ה-7  של מלחמת האזרחים הסורית, כל דמיון בין ההווה לעבר מקרי בהחלט. זו מלחמה של חיסול הדדי. ניצחון בה יהיה כרוך בהכרח בהשמדת המונים. בתחילת השנה, נציבות האו"ם לענייני פליטים רשמה קרוב ל-5 מיליון פליטים שנמלטו מסוריה ועוד 6 מיליון עקורים פנימיים. קשה לעכל פרופורציות כאלה. הן מעמידות בספק את יכולתה של סוריה לחזור ולקום על רגליה לכשתסתיים המלחמה. הדעת נותנת שהיא תסתיים רק באמצעות נוקאאוט לאחד הבוחשים הזרים, למשל אם יתמוטט משטר - ברוסיה, או באיראן, או בערב הסעודית, או בטורקיה.

6 שנים ויותר לאחר שילדי דרעא הציתו את המלחמה, בציור כתובות גרפיטי נגד בית אסד, ישראל כבר יודעת מה מופרכת הייתה ההנחה ש"הבחירה בסוריה היא בין דבר לכולירה".

לפחות חוכמה שלאחר מעשה מבהירה, כי האינטרס הלאומי של ישראל הצריך בחירה ברע במיעוטו. הגדרת הרע במיעוטו הייתה, ומוסיפה להיות, קלה להפתיע: ההפך מאיראן ומחיזבאללה.

אובמה והנעליים הגבוהות

ההימנעות מלבחור הייתה שגויה, הרת-אסון, טרגית. בשנה השלישית של מלחמת האזרחים הסורית עדיין היה אפשר לבחור, ובלבד שארצות-הברית הייתה מכה באסד בקיץ 2013, לאחר שהמשטר חצה את הקו האדום, והשתמש בנשק כימי. איש לא היה יכול למנוע מכה כזאת. רוסיה עדיין לא הייתה בסוריה.

אובמה, שקוע בפלפולי-סרק, שכנע את עצמו שאין טעם בהתערבות כזאת מפני שהצלחתה ארוכת-הטווח תחייב "נעליים גבוהות על הקרקע", זאת אומרת, התערבות צבאית אמריקאית מלאה, שהרפובליקאים בקונגרס לא ירשו. ייתכן מאוד. אבל הוא אפילו לא ניסה. והוא נכשל כישלון חרוץ בהסברת האלטרנטיבות. הוא מסר בזה את סוריה לפוטין, שהחליט מצדו לכונן שותפות אסטרטגית עם איראן.

הרוסיפיקציה של סוריה אינה דומה ל"סובייטיזציה של מצרים", שמפניה הזהיר משה דיין באפריל 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה. אז, לישראל לא היו קשרים דיפלומטיים עם ברית המועצות, והסובייטים אמנם הגיעו אל מצרים כדי להגן עליה מפני הפצצות-עומק של חיל האוויר. בשיאה של ה"סובייטיזציה", טייסים סובייטיים הטיסו מטוסים מצריים וצוותים סובייטיים כיוונו טילי סאם 3 לעבר הפנטומים של ישראל.

עכשיו יש יחסים, יש הידברות, יש מנגנוני מניעה וזהירות, יש הבנה כלשהי על מניעים ועל התנהגות. פוטין נוטה להכיר ברצינות דאגותיה של ישראל מפני העברת נשק מתקדם לחיזבאללה. אבל אין טעם לכווץ את השאלה האסטרטגית לעניין נקודתי. השאלה היא עצם נוכחותה של איראן. פוטין, מסיבות מורכבות, החליט שדריסת רגל מסיבית של איראן במערב המזרח התיכון משרתת את מטרותיו.

האובססיות של פוטין

אובססיה אנטי-אמריקאית מפעמת בנשיא רוסיה ומכתיבה את התנהגותו הדיפלומטית והצבאית עד כדי חוסר רציונליות. לא זה המקום לדון במקורותיה, אבל יש סיבות להניח שמניעות אותה בין השאר טינה אישית ומרירות, מה שמקטין את הסיכוי לסיים אותה, וממילא לצמצם את נזקיה. איראן היא כלי אנטי-אמריקאי בידי פוטין, והיא שותפה רצויה בהחלשת בעלי בריתה של ארצות-הברית, מאפגניסטן בפאתי מזרח עד תימן בפאתי דרום.

ישראל שגתה כאשר העמידה את תוכנית הגרעין במרכז תלונותיה על כוונות איראן. הדגשת הגרעין הקלה על ממשל אובמה לפטור את עצמו מן הצורך לעסוק בפרויקט האימפריאלי של איראן: הגשר היבשתי מן הים הכספי לים התיכון. לסעודים אובמה יעץ "להתחלק בשכונה" עם איראן, כמו הדברים אמורים בפרוור בשיקגו, שבו כנופיות הרחוב צריכות להגיע לאיזה מודוס-ויוונדי. אובמה לא שקל את ההקשר ההיסטורי. הוא לא ירד אל עומק המגמה ההגמוניסטית של איראן.

לרוע המזל, לא ברור כלל שמר נתניהו ירד אל עומקה. במקום לנופף בדגם קרטון של הפצצה האיראנית, היה עליו להציג בעצרת האו"ם את מפת המזרח התיכון, ולהראות את המשמעות של רצף טריטוריאלי מטהראן לביירות.

בארצות-הברית מתחוור והולך היקף ההתקפה הרוסית על המערכת האלקטורלית בשנה שעברה. תחקיר של ה"וושינגטון פוסט" טען בתחילת השבוע, שהביון האמריקאי גילה הוראות אישיות מן הנשיא פוטין לביון הצבאי שלו להתערב במהלך הבחירות. זה היה אקט מלחמה לכל דבר, שחייב תגובה דרמטית. אובמה-בלי-דרמה נמנע מלהגיב, והיסטוריונים עוד יבואו חשבון איתו. אבל האובססיות של פוטין מקרבות את רוסיה אל המעמד של אויבת, על כל מה שמשתמע מזה.

ישראל, לרוע המזל, אינה יכולה להדוף את פוטין מסוריה. אבל היא יכולה לעזור לייקר את המחיר שהוא משלם על הרפתקאותיו האסטרטגיות. הסכנה הנובעת מן הרוסו-אירניזציה גדולה עכשיו מכל סכנה אחרת לשלומה של ישראל או ליציבותו של המזרח התיכון.