"בנק ישראל לא יכול להיות הגורם המווסת את שער החליפין"

תהליך הייסוף המהיר שעובר השקל בעשור האחרון גורם לדאגה רבה בקרב התעשיינים והחקלאים, אך מעלה מאוד את רמת החיים של תושבי המדינה (יבוא מוצרי צריכה והשקעה, נסיעות לחו"ל ועוד). אנסה לבחון את המודל הכלכלי מאחורי "קביעת" שער החליפין ולהגיע למסקנות בהתאם.

תאורטית ואמפירית, שוק המט"ח, כמו שוקי ההון, מתנהל באופן רציף ובהתאם לביקוש ולהיצע. ככלל, שני המרכיבים המרכזיים הקובעים את המגמה הם העודף או הגירעון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים ותנועות ההון המושפעות מהריבית היחסית בארץ ובעולם (למשל, עליית ריבית כאן "מושכת" השקעות הון פיננסיות לישראל). פעילות ספקולטיבית קיימת לעתים, אך אין לה בדרך כלל השפעה ארוכות טווח.

בתקופה האחרונה, אין לתנועות ההון נטו השפעה מהותית על שער החליפין. ממילא הגורם המרכזי ללחצי הייסוף הוא עודפים בחשבון השוטף של מאזן התשלומים בהיקף של כ-12 מיליארד דולר לשנה (בשלוש השנים האחרונות), ואלה מביאים להתחזקות השקל. חלק מקוזז ברכישות הבנק המרכזי.

ככלל, הביקוש למטבע חוץ גדל כאשר אנחנו כאנשים פרטיים או כיבואנים רוכשים דולרים לצורך טיולים בחו"ל או יבוא מוצרים לארץ. היצע המט"ח גדל כאשר היצואנים, הסטארט-אפיסטים והתיירים ממירים מט"ח לשקלים.

בעשור האחרון היינו עדים להתחזקות השקל בכ-30% מול סל המטבעות, ואף על פי כן העודפים בחשבון השוטף דווקא גדלים. אנחנו לא מתקרבים לשיווי משקל יציב בשוק המט"ח.

תאורטית, תהליך הייסוף היה צריך להגדיל את הביקוש למט"ח עקב הוזלת היבוא (זה אכן מתרחש), להקטין את ההיצע ואת תקבולי המט"ח עקב ירידת רווחיות היצואנים (זה לא מתרחש), ולהביא לאיזון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים. בפועל, זה לא קורה.

להערכתי, הסיבה המרכזית לכך שתהליך הייסוף לא מקרב אותנו לשיווי משקל היא שבישראל יש ארבעה ענפים שסובלים מ"המחלה ההולנדית", כלומר ענפים שתקבוליהם במט"ח מביאים להתחזקות השקל ואולם היקף ההכנסות ממט"ח בענפים אלה נותר גבוה, גם כאשר תהליך הייסוף מקטין את התמורה לדולר יצוא (דומה למצב הנפט בהולנד ובנורבגיה). התוצאה היא שתהליך הייסוף פוגע ברווחיות היצואנים בכל הענפים "האחרים" כתוצאה מתקבולי מט"ח אלה.

הענפים העונים על הקריטריון הזה של ה"מחלה ההולנדית" הם: 1. תקבולי המט"ח של הסטארט-אפיסטים 2. רוב יצוא הנשק 3. סיוע אמריקאי. 4. גז; רגישות נמוכה וחלקית יש גם לחברות הרב לאומיות. התחזקות השקל כמעט אינה משפיעה בתחומים אלה על ההיקף הכולל של תקבולי המט"ח.

המסקנה מכך מפתיעה: גם אם שער החליפין (למשל מול השקל) יגיע ל-3 שקלים לדולר, העודף בחשבון השוטף והלחץ לייסוף כנראה יימשך, זאת גם כאשר הצרכנים והיבואנים יגדילו את הביקוש למט"ח, תקבולי המט"ח (היצע) ימשיכו להיות גדולים מאוד. המסקנה המרכזית מכך היא שבנק ישראל לא יכול, לאורך זמן, להיות גורם מרכזי בוויסות שער החליפין, ולכן נדרשים אמצעים אחרים הנמצאים בידי משרד האוצר או בידי משרדים אחרים. אלה יצטרכו לפעול באמצעים חלופיים אחרים להקטנת המרות המט"ח לשקלים. יש הטוענים אפילו שראוי להרים "קרן מט"ח" כמו הקרן הנורבגית אשר תשקיע את עיקר התקבולים ממט"ח בחו"ל ותעקר בכך את תהליך הייסוף.

תיאורטית, טיעון לגיטימי אחר אומר שיש לאפשר לשער החליפין להתחזק ללא כל התערבות של המדינה או בנק ישראל, מה שיביא להמשך מהיר של עלייה ברמת החיים של האזרחים, יוריד מחירים, יגדיל את הביקוש במשק וירחיב את ענף השירותים. במקרה זה משקל הייצור והיצוא בתוצר יפחת, ואולם הצמיחה והתעסוקה נטו כמעט לא ייפגעו.

לדעתי, אין תשובה כלכלית תיאורטית או אמפירית לשאלה "מה טוב למשק" - תהליך ייסוף מואץ או יציבות בשער החליפין. תהליך ייסוף מואץ ימשיך ויעלה את רמת החיים ויגדיל את היקף הפעילות בענפי השירותים (העסקיים והציבוריים), אך יצמצם יותר את פעילות היצואנים והיצרנים המקומיים. בלימת תהליך הייסוף תעודד את היצוא ואת היצרנים המקומיים על חשבון רמת החיים.

מה עדיף? לכל אחד מאתנו דעה כלכלית, מקצועית וחברתית שונה בעניין.

■ הכותב הוא הממונה על הכנסות המדינה לשעבר.