הלכו השמיים

א. מעמד החתימה של נשיא ארה"ב השבוע על צו לחידוש "מועצת החלל הלאומית" שפורקה לפני שנות דור, ייזכר, אם ייזכר, בעיקר בשל הפרצופים המצחיקים שעשה באז אולדרין, האיש השני על הירח, למשמע המלמולים חסרי הפשר הרגילים של טראמפ: "בעתיד נסתכל אחורה ונגיד, איך עשינו את זה בלי החלל?", "אנחנו יודעים מה זה חלל: זה חלל", או: "האינסוף הוא פה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה יש שם, זה חייב להיות משהו - אבל זה יכול להיות אינסוף, לא?".

בלי להיכנס לסוגיה הלא מעניינת של מי בארה"ב צריך מועצת חלל (לא ברור) ובשביל מה היא טובה (לא ידוע), הרי שמעבר להררי המשפטים נטולי המבנה וההיגיון של כבוד הנשיא, אפשר היה בכל זאת לחלץ בשורה מטרידה אחת: הפרטה מסיבית של משימות החלל. טראמפ חזר על כך בנאומו מספר רב מאוד של פעמים.

אני לא מתנגד להפרטה באופן גורף: אם חברה פרטית יכולה, והן יכולות, לבנות טילים, לוויינים או חלליות בצורה טובה, מהירה וזולה יותר מהממשלה, זה ממש בסדר גמור מבחינתי (אני יודע שתעשיית החלל העולמית מצפה כבר שנים להתבטאות שלי בנושא, אבל לא רציתי להיחפז). מצד שני, ההפקעה וההפרטה של החלל יכולות להיות מסוכנות ומדכאות עד למאוד.

הוכחה לכך, עוד אחת, הגיעה גם היא השבוע - מרוסיה.

ב. "לכל אדם כוכב יש בשמיים", שר שירו של גלעד בן-שך, "כוכב המתגלה עם רדת יום. אחד מאיר פחות, שני כפליים - אבל לכל אחד כוכב ברום". "כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח, קורץ צהוב-צהוב מתוך האפלה", ענה לו יהונתן גפן, ופרננדו פסואה פרס מעליהם את כנפיו וסיכם: "אני בגודל של מה שאני רואה". הרי אין כמו להרים מבט אל שמי הלילה כדי להתחיל להבין את מקומנו בעולם.

כשאתה מביט אל על אתה יודע - העולם גדול הוא ויפה ומוזר, וכולנו חלק ממנו. מאז ומתמיד הרים האדם את מבטו לשמיים וצפה בכוכבים; סגד להם וניווט איתם. בכוכבים ראה צורות ולצורות נתן שמות: דובים ואלים וכלים וחיות וחצים וציידים ומזלות ועגלות ("ומעליי העגלות בתנועה מתמדת", שר מאיר אריאל). טלו מאדם את השמיים, והוא נובל ומתייבש כצמח. ולא רק פיזית, גם תודעתית. כי איך שלא מסתכלים על זה, מהשמיים באנו ואל השמיים נשוב.

נכון שהשמיים היום הם לא השמיים של פעם; אנחנו רואים פחות כוכבים בעין וחלקם בכלל לא כוכבים, אלפי לוויינים וכלי טיס חוצים את שמי הלילה. ובכל זאת - שמיים. כשיורדת השמש, אתה רואה את נגה, מאדים מאדים לו במרחק וחץ הצפון תמיד מצביע אל כוכב הצפון, צדק בדרום ואפשר לראות עד סיריוס וביטלג'וז. אני לא פיראט, יפתי, אבל יש דברים שכל אדם צריך לדעת, והידיעה שאפשר לראות כל-כך עמוק ורחוק וגבוה עושה לי טוב שאין לתאר.

אז זהו, שאולי הגענו בשעה רעה ומקוללת אל הסוף של השמיים כמו שאנחנו מכירים אותם. וזה מפחיד אותי קצת פחות ממה שזה מרתיח אותי.

ג. בעוד כשבוע, ב-14 ביולי, תשגר רוסיה לחלל לוויין קטן - גודלו כגודל אבטיח - בשם מאייאק (MAYAK). עד כאן הכול כרגיל - יש כ-1,500 לוויינים פעילים שסובבים אותנו. כאן מתחילה האימה: כשיגיע מאייאק לגובה של 600 ק"מ, הוא אמור להיפתח כמו אוהל למשולש עשוי מראות בגודל של 16 מ"ר (כשהייתי צעיר, גרתי בדירות קטנות יותר). המראות האלה אמורות להחזיר את אור השמש מכל מקום שבו נמצא הלוויין ולהפוך, כך על-פי הרוסים, "לכוכב הבהיר ביותר בשמי הלילה".

אסטרונומים חישבו ומצאו שזה לא יהיה הכוכב הבהיר ביותר בשמי הלילה, אבל הוא יכול להפוך בקלות לכוכב הרביעי או החמישי בבהירותו שנראה, אחרי השמש, הירח ונגה. אתם מבינים את זה?

לא, באמת, אנחנו מבינים את זה? הלוויין המקולל ומשולש המראות שלו - שאם יתקלקל, ייפול ויתפוצץ עד ה-14 בחודש, אני מבטיח לשקול מחדש את האתאיזם שלי - יהיה בהיר יותר בשמי הלילה ממאדים ומכוכב הצפון.

לא, באמת, זה פשוט מוציא אותי מדעתי. כוכב הצפון, פולאריס, שמילא תפקיד חשוב כל-כך בחיי האנושות - אף על פי שהוא יושב לו אדיש לגמרי בקצה זנבה של הדובה הגדולה במרחק של כ-430 שנות אור מאיתנו, כוכב אדיר כל-כך, שמאיר פי 2,200 מהשמש שלנו, יידחק ממקומו בשמי חיינו לטובת חתיכת פלסטיק עלובה עם כמה שבבים עליה. אני לא יכול להכיל את המחשבה הזו.

שלא לדבר על מאדים, מאדים שלנו היפה והנהדר, הכוכב הקטן והקרוב והאדמדם שלנו - שגם הוא יידחק ממקומו בשמי הליל לטובת משולש מראות שהלוואי ויתרסק על הראש של מי שהגה אותו ומימן אותו - מדובר במימון המונים, כי לא חסרים מטומטמים שיתמכו ברעיון גרוע.

ועוד לא ביכיתי את עלבונם של כוכבים אהובים כסיריוס וביטלג'וז, מנפטון עוד לא ביקשתי סליחה ולמרגלות כוכב חמה עוד לא השתטחתי בבקשת מחילה בשם כל האנושות. סילחו להם, כוכבים יקרים, הם אינם יודעים מה הם עושים. הם רק אנשים.

ד. אני לא שם לאף אחד מילים בפה, אבל אתם יכולים להגיד משהו כמו: דרור, אתה לא חושב שאתה מגזים? ובכן, לא. אם כבר להיפך, אני מתון מדי.

תנו לי להסביר לכם פחות או יותר מה עלול לקרות לנו מעכשיו בהנחה והמאייאק הזה ימלא את משימתו השטנית: כמה זמן לדעתכם יעבור עד שמישהו יאמר - אני רוצה לעשות יותר גדול? כמה זמן יעבור מהשני עד השלישי? מהשלישי עד השלוש מאות? וכמה זמן אתם חושבים שיעבור עד שמישהו, באיזו ישיבת שיווק של משהו, יגיד לחבריו סביב השולחן משפט כמו: חבר'ה, יש את כל הלוויינים האלה שמחזירים אור, לא? אז למה שלא כבר נקרין עליהם פרסומות?

השקיעה תהפוך להיות מעבר לפרסומות. נרים מבט אל השמיים ובת קול תצא משם ותצווה - קנה דיאודורנט! ואז, מה נאמר לילדנו? ומה יאמר האהוב לאהובתו בשבתם חבוקים אל מול שמי הלילה הממוסחרים? אם לוקחים לנו את הבהייה השלווה בשמיים, באמת שלא נשאר עוד הרבה מה לקחת.

אז נכון שאני לא מתנגד עקרונית להפרטה של החלל - אבל כשאני רואה את המהירות המחרידה שבה רעיון טוב הופך להיות גוש צואה מהביל, אני מתחיל לחשוב שוב. אסור לתת לדברים כאלה לקרות. החלל הוא של כולנו. חובה על כולנו לנסות להגיע אליו בכל דרך אפשרית - אבל אסור לנו בתכלית האיסור להפוך אותו ללוח מודעות. וזה יקרה, כי ככה הדברים האלה קורים.

הלכו השמיים.

ה. כמי שקורא מדע בדיוני כל השנים עם חיבה מיוחדת לדיסטופיות (ההיפך מאוטופיה) בעולם פוסט-טכנולוגי - אני לא יכול שלא לחוש שאנחנו חיים בעתיד שקראתי עליו כל השנים. מהלוויין הנ"ל, דרך כל תקיפות הסייבר, הפריצות למאגרים, הפייק ניוז, הפוסט אמת, המנהיגים שהופכים להיות מטורללים יותר ויותר, האזרחים ששוקעים יותר ויותר בעיסה הדביקה והמתוקה של הרשתות החברתיות, ועד לאמצעי הזיהוי הביומטריים, כולל גלי הפליטים, הטרור, השינויים האקלימיים ומה לא - זהו, הגענו. אפשר לרדת מהאוטובוס.

אז תרימו מבטים אחרונים אל השמיים, חברות וחברים, לפני שהם נגזלים מאיתנו על-ידי אנשים שאין להם שום כבוד לעולם שהם חלק זעיר וחסר חשיבות ממנו. כי עד ה-14 לחודש, לכל אדם כוכב יש בשמיים, אבל אחר כך, מי יודע.