עניין לא פשוט הוא כאשר מנהיג העולם החופשי מסרב להנהיג.
אין זו הפעם הראשונה שנשיא אמריקאי מביך את עמיתיו, או גורם להם אי נוחות. הטון הצדקני של ג'ימי קרטר עשה כן בוועידת הפסגה של שבע המדינות התעשייתיות ב-1977. חוסר הידע של רונלד רייגן חזר ועשה כן בשנות ה-80. כמובן, ג'ורג' בוש הבן עשה כן, כאשר עמד על מלחמה בעיראק נגד רצונן של רוב בעלות הברית באירופה.
מנהיגותה של אמריקה אינה חקוקה בלוח אבן ואינה כתובה בשום חוקה. היא תוצאה של נסיבות היסטוריות ושל משקל יחסי, אבל היא כרוכה בהסכמה מרצון של בעלות הברית האירופיות ושל קנדה להיות מונהגות. הרצון מצריך בדיוק זאת: הסכמה. הסכמה אינה נכפית; היא מתגבשת, בהתייעצות, בהאזנה, בוויתורים תקופתיים.
בוש הבן היה הראשון שהתנער מהסכמה במלחמת עיראק. מנהיג אירופי חשוב אחד יצא מגדרו, כדי לחזור ולכונן לפחות מראית עין של הסכמה. זה היה טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה. הוא הוציא את ארצו למלחמה, לצד ארה"ב, נגד דעת רוב הבריטים.
מלחמה מיותרת רק כדי לשמור קשר
בשבוע שעבר מלאה שנה לפרסום דוח ועדת החקירה הרשמית בבריטניה על מלחמת עיראק. יושב ראשה, סיר ג'ון צ'יליקוט, העניק ראיון רחב יריעה לבי.בי.סי (chilicot-http://tinyurl.com/bbc). הוא אמר, כי בלייר "הטעים את הצורך להשפיע על תהליך גיבוש המדיניות של ארה"ב. לתכלית הזו הוא אמר בנקודה אחת, "עליי להסכים ליעדם האסטרטגי, שינוי המשטר [בעיראק], כדי שאוכל להשפיע". אבל לאיזו תכלית? כדי שישנו את מדיניותם? מובן שלא. זו הייתה על כן אסטרטגיה פסיבית. רק כדי להוסיף ולשתף פעולה".
לכאורה, לונדון יצאה למלחמה מיותרת רק כדי שתוכל לשמור ערוצי קשר פתוחים עם וושינגטון. שיקול כזה נראה כמעט מוטרף. אבל מבלי להיכנס בעובי הקורה של מלחמת עיראק, לא מוטרפת כלל הייתה ההשתדלות לשמור אמונים לברית האטלנטית, ולהפגין שותפות גורל עם ארה"ב.
סוף סוף, רק שנה וחצי חלפו בין ההתקפה על המגדלים התאומים ועל הפנטגון לבין הפלישה לעיראק. האמריקאים היו רואים בפניית עורף בריטית אקט של כפיות טובה מן המעלה הראשונה. ארה"ב נחלצה להגנת בריטניה, שלא לומר הצלתה, בשתי מלחמות עולם. היא גוננה עליה בשנים הארוכות של המלחמה הקרה.
הלוך רוח פטריוטי קנה שביתה בארה"ב בימים ההם. התנגדותן הנמרצת של צרפת ושל גרמניה למלחמה עוררה איבה קולנית. שר ההגנה האמריקאי רמספלד לגלג אז על "אירופה הישנה", הלא-נאמנה, ונקע לעימות פומבי עם שר החוץ הגרמני. שרי החוץ של צרפת ושל ארה"ב התקוטטו בשידור חי, במושב מועצת הביטחון של האו"ם.
אילו גם בריטניה (וכן איטליה, ספרד, פורטוגל, הולנד ובלגיה) היו הולכות בדרך צרפת וגרמניה, נקל לשער שהלוך הרוח הפטריוטי בארה"ב היה מקבל צביון בדלני ואנטי-אירופי. ההתרחקות מעקרונות נאט"ו ומיעדיה הייתה מתרחשת אולי 14 שנה לפני דונלד טראמפ.
בדידות מזהרת
מה לעשות בטראמפ היא שאלה קשה במיוחד, מפני שהוא פורק עול ומתכחש למסורת של הסכמה רחבה הרבה יותר מכל קודמיו. בוש היה מה שמכנים "אטלנטיציסט", זאת אומרת תומך חד-משמעי של אחדות המערב. אובמה אולי היה קצת פחות חד-משמעי, בייחוד כאשר עשה את ניסיון הסרק שלו "לאתחל" את היחסים עם רוסיה. אבל הוא למד לקח והשתפר. יתר על כן, הוא האזין לבעלי בריתו.
טראמפ, אם מחוסר סנטימנטים, אם מחוסר ידע, נוהג באירופה כספחת. היא משבשת את תוכניותיו. היא קוראת תיגר על איבתו הגלויה והידועה לסידורים רב-צדדיים. היא ליברלית מדי לטעמו, אינה מאמינה עוד באתוסים לאומיים (בין השאר מפני שהם הובילו אותה אל שתי מלחמות עולם), ודוגלת קצת יותר מדי בפלורליזם ובזכויות הפרט.
ארה"ב של טראמפ נדחקת במהירות גדולה אל בדידות בזירה הבינלאומית, ממין זו שבה הבריטים נהגו להתפאר בימי תפארתה של קיסרותם ("בדידות מזהרת"). טראמפ לא יתקשה למכור את הבדידות הזו לתומכיו בערי התעשייה המתנוונות של המערב התיכון האמריקאי ואולי גם מעבר להן. "אינטרציונליזם" מעולם לא היה מטבע עובר לבוחר בארה"ב. הוא עבר כל זמן שפוטנציאל ההתנגדות לא גובש ומומש. עכשיו הוא מתגבש ומתממש, עם תוצאות לא חזויות.
בפסגת ה-20-G בהמבורג נפל דבר: 18 הארצות הנועדות, יחד עם האיחוד האירופי (שיש לו מעמד מדינה, בוודאי למורת רוחו של טראמפ), החליטו לסמוך את ידיהן על הסכמי האקלים של פריז, שמהם הסתלק טראמפ בתחילת החודש שעבר. "בלתי הפיכים", קבעה החלטת ה-19. המשתתפת ה-20, ארה"ב, יכלה רק לחרוק שיניים. כאן אין לה וטו.
האם אירופה תציל את המערב?
רוב מדינות ה-20-G אינן שייכות לאיחוד האירופי. אפשר למצוא ביניהן את סין ואת רוסיה, שלא יזילו דמעה אם התהום בין אמריקה לבעלות בריתה תתרחב ותלך. אבל מדברת בעדה העובדה שבעלות ברית פורמליות של ארה"ב מתייצבות נגדה בפורום הבינלאומי החשוב ורב ההשפעה ביותר עלי אדמות.
זו קודם כול הבעת אי אמון נחרצת בדונלד טראמפ. איש מהם אינו חושב את טראמפ למנהיג. למען האמת, טראמפ עצמו אינו מעוניין להנהיג אותם. הוא הרי נבחר בפיטסברג, פנסילווניה, לא בפריז, צרפת, שכפי שהזכיר זה לא כבר.
הנשיא החדש והצעיר של צרפת, עמנואל מקרון, שהכניס רוח חדשה באירופה, אמר בסיכום השיחות: "העולם מעולם לא היה מפוצל יותר. כוחות צנטריפוגליים מעולם לא היו חזקים יותר. איום גדול יותר מעולם לא נשקף לטובתנו המשותפת. אני לא אסוג אף כמלוא הנימה מפני אלה הפועלים נגד רב-צדדיות. אנחנו זקוקים ליתר תיאום. אנחנו זקוקים לאותם הארגונים שקמו בעקבות מלחמת העולם השנייה [הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, האו"ם, נאט"ו], שאם לא כן אנחנו ניסוג אל לאומנות צרת אופקים".
מקרון קרא בעצם את המצע האנטי-טראמפי של אירופה. האם יעמוד לאירופה כוחה להציל את אחדות האמצעים ואת אחדות המטרה של המערב? התוכל לעשות כן בלי ארה"ב, או לפחות בלי עזרה פעילה ולהוטה של ארה"ב? זה, לרוע המזל, כלל לא בטוח. אבל לפחות יש לאירופה סיכוי, הנובע משיתוף הפעולה המתהדק בין מקרון לקנצלרית אנגלה מרקל.
הרגע המצולם המעניין ביותר בהמבורג הראה את דונלד טראמפ סמוך בגפו אל שולחן ארוך בחדר הומה אדם. איש אינו מתקרב, איש אינו מנסה לחטוף שיחה עם נשיא ארה"ב. אילו כיווצנו את הטקסט הזה ל-140 תווים, היינו יכולים לחתום אותו במלה החביבה כל כך על טראמפ הצייצן: "עצוב".
■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
