נוהג הסניוריטי צריך להימשך

1. יוזמתה של שרת המשפטים, איילת שקד, לקיים דיון עקרוני בהליך הבחירה של נשיא בית המשפט העליון היא לגיטימית לחלוטין. מדובר בשיטת בחירה שאמנם ימיה כימי המדינה, והיא אף הוכיחה את עצמה כמוצלחת ברוב הפעמים, ועדיין, השיטה לא מעוגנת בחוק, יש לה גם חסרונות, ואין שום סיבה שהיא לא תעמוד למבחן ולדיון של הכנסת ומומחי משפט.

הבעיה המרכזית בקיומו של הדיון היום (א') בכנסת לא נוגעת לעצם קיומו אלא לטיימינג שבו הוא נערך - שבועות ספורים לפני שנשיאת העליון המכהנת, מרים נאור, פורשת, ובתקופה שבה אסתר חיות כבר אמורה הייתה להתמנות רשמית כמחליפתה. אם הדיון היה מתקיים אחרי הודעה על בחירתה של חיות, הוא היה מקבל משנה תוקף, שכן ברור היה שמדובר בדיון עקרוני, ולא בדיון שעלול להצטייר כדיון לגופה של בחירה.

למרות האמור, בחירתה של אסתר חיות מובטחת. היא זוכה לתמיכתם של שלושת שופטי בית המשפט העליון חברי הוועדה לבחירת שופטים וגם לתמיכת שני נציגי לשכת עורכי הדין. מה גם שאף אחד משופטי בית המשפט העליון האחרים לא מתכוון להתמודד על התפקיד מול חיות ולפגוע בכך בנוהג הסניוריטי ובלכידות של העליון.

2. כאשר צוללים אל הוויכוח בעד ונגד שיטת הסניוריטי למינוי נשיא העליון, ניתן לומר שלמרות שישנם כאמור נימוקים טובים לא מעטים נגד השיטה הנהוגה - השיקולים בעדה צריכים לגבור.

הנימוק המרכזי נגד השיטה הוא שהנשיא לא נבחר לפי יכולות הניהול שלו וכישוריו המקצועיים, אלא רק בשל סיבה פורמלית לכאורה - הוותק שלו כשופט בעליון. הדבר עלול להביא, ואף הביא בעבר, לכך שכנשיאים לא כיהנו השופטים הבולטים ביותר, או בעלי האוטוריטה המשפטית הבולטת ביותר, אלא שופטים שהשכילו להתמנות לשיפוט בעליון בגיל צעיר יחסית.

מנגד, במקרים לא מעטים, הנשיאים היו גם השופטים המתאימים ביותר לתפקיד. 3 הדוגמאות המובהקות ביותר לכך הם של שמעון אגרנט, הנשיא השלישי של בית המשפט העליון; מאיר שמגר, הנשיא השביעי; ואהרן ברק, הנשיא השמיני. השלושה הם מגדולי המשפטנים שקמו כאן, וכל אחד מהם, בתורו, הוביל לפיתוח המשפט בארץ ולקידומה של הדמוקרטיה הישראלית.

שיטת הסניוריטי גם לא נהוגה במערכות משפט אחרות פרט להודו. ברוב המדינות המערביות, הפררוגטיבה לקבוע מי יהיה נשיא בית המשפט העליון נתונה לשר המשפטים או לממשלה.

אבל לנוהג הסניוריטי יש יתרון אחד גדול ומשמעותי: הוא משחרר את שופטי בית המשפט העליון מהצורך למצוא חן בעיני הפוליטיקאים ושומר על עצמאותו החשובה כל-כך לדמוקרטיה.

שהרי אם תבוטל שיטת הסניוריטי, שופטי העליון שירצו להתמודד על הנשיאות, יהיו נתונים לחסדיהם של הפוליטיקאים שיקבעו את גורלם. תארו לעצמכם מצב שבו שני מתמודדים על תפקיד נשיא בית המשפט העליון צריכים להכריע בפסיקה שנוגעת להחלטה מדינית/ביטחונית של הממשלה או הכנסת (דוגמת פינוי עמונה למשל), ביום שבו הכנסת והממשלה יבחרו מי מהם יהיה הנשיא. זהו כמובן מצב מאוד לא רצוי, ששיטת הסניוריטי מונעת אותו.

ואם לסכם, הדיון בהליך הבחירה של נשיא בית המשפט העליון הוא לגיטימי, אבל בסוף הדיון כדאי מאוד להמשיך בנוהג הקיים כדי לשמור על עצמאות בית המשפט העליון, וכדאי גם לעגנו בחקיקה.