מה עם המסר לרוטשטיין?

בכל הנוגע לעתירת הורי הילדים חולי הסרטן המאושפזים בבית החולים הדסה, לשופטי בג"ץ לא היו הרבה ברירות. גם אם מותחים עד דק את האקטיביזם השיפוטי שעוד נושב לעתים באולמות בית המשפט העליון, לא ניתן להצדיק התערבות שיפוטית שתחייב את משרד הבריאות לפתוח מחלקה רפואית בבית חולים אחד, בגלל מחלוקת ניהולית (קשה ככל שתהיה) בבית חולים אחר.

פסיקה כזו עלולה הייתה לזמן את מה שהפקידים בירושלים אוהבים לכנות "השלכות רוחב" - לרוב סיסמה שחוקה שנועדה להרתיע מפני מהלכים שייגרמו למדינה להכניס את היד עמוק יותר לכיס - אולם במקרה הזה תרחיש סביר שבו המסר שעובר מעודד שבירת כלים ומעשי קיצון כמו התפטרות קולקטיבית של מחלקה שלמה כדי לכופף את המערכת.

אבל "השלכות רוחב" טמונות בכל זאת בפסיקה של אמש (א'), והן לא פחות מסוכנות מההשלכות של פסיקה הפוכה. צדקו שר הבריאות יעקב ליצמן ומנכ"ל משרדו משה בר-סימן-טוב שהתעקשו על כך שלא תוקם מחלקה חדשה בבית החולים שערי צדק, אבל טעו טעות קשה כשהעניקו גיבוי מלא למנכ"ל הדסה פרופ' זאב רוטשטיין גם כשהשפיל את רופאיו, השווה אותם להמן הרשע, לכת ששטפה את מוחותיהם של רופאים, אחיות, הורים וילדים, כמו שהניאו-נאצים ידעו לשטוף מוחות (כן, הוא באמת אמר את זה).

אם פרופ' רוטשטיין הזחוח והכוחני יישאר יום אחד נוסף בתפקידו, אלה השלכות הרוחב שצריך לחשוש מהן. מהמסר שלפיו רק הבריון מנצח.

המחשבה שעמדה מאחורי המינוי של פרופ' רוטשטיין, מעבר ליחסים המיוחדים והאישיים שנרקמו בינו לבין ליצמן כפי שחשפנו בעבר וכפי שנחשפו גם בתוכנית "המקור", הייתה מחשבה רומנטית למדי. רוטשטיין נתפס כמו הגיבור הסורר בסרט הוליוודי שהוכנס לצינוק, ויום בהיר אחד, כשהעולם נקלע לסכנה קיומית, רק שחרורו יגאל את היקום.

חשב מי שחשב שרק הכוחנות של רוטשטיין "תעשה סדר" בהדסה, תקפד את ראשם המורם מדי של הרופאים שהתרגלו לעשות כרצונם, שרק הוא יצליח לקצץ אפילו מעבר למה שהמדינה הצליחה לקצץ בהסכם ההבראה, שרק הוא יצליח לבנות ולצמוח איפה שהמדינה פשוט לא יודעת איך.

רוטשטיין הוא מנהל מוכשר, בעל מוח חריף ויצירתי במיוחד, אבל הוא גם לא יודע קווים אדומים. ובניגוד לסרט הוליוודי, המדינה לא יכולה לתגמל את הבריון. אסור לה.

טוב עשו רופאי הדסה שלא השתחוו בפניו של האיש שהגיע למלוך תוך קידוש התיירות הרפואית והשפה המשתלחת, וטוב יעשו ראשי משרד הבריאות אם יפסיקו לעשות את זה גם הם.