למנוע את הבלתי-נמנע

ידענו שהשנה הזו, המסתיימת ב-7, תזמן לנו יובלות וימי שנה בשפע: המהפכה הרוסית, הצטרפות ארצות הברית אל מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, כניסת הבריטים לירושלים, תוכנית החלוקה הראשונה של ועדת פיל, תוכנית החלוקה (השלישית) של האו"ם, עצמאות הודו, נסיגת בן גוריון מחצי האי סיני, מלחמת ששת הימים, המהפך.

לחובבי נומרולוגיה יש מקום להתהדר בו. משהו דיגדג את נחירי הבריאה ביום השביעי, בשנה השביעית, באלף השביעי (כידוע לכל מי שצפו 7 פעמים בלהיט ההוליוודי "ברוס הגדול מכולם", וזוכרים את הזמנתו הגורלית של ברוס - ג'ים קארי - לפגישה בחדר מס' 7, בקומה השביעית, אין מעלית).

מה שטוב ברשימת היובלות שלעיל הוא שהם היו צפויים. יכולנו להתכונן מבעוד מועד. מה שלא כן היובל הזה, 22 בפברואר 1967. אותו לא ידענו, וגם אילו ידענו, לא היינו מתייחסים אליו בעודף רצינות: יום הולדתו של אבי גבאי. אל תצחקו. ההיסטוריה מהתלת בכולנו, ויום אחד אולי נצטרך לשקול בכובד ראש את האפשרות שלפני 50 שנה נולד האיש שהתחיל עידן חדש: ילדי 1967 לא חיכו לילדי 1957. מר נתניהו, הבה נזכור, נולד ב-1949.

"תעביר את המקל"

דילוגים בין-דוריים מתרחשים לעתים רחוקות בדמוקרטיות המערביות. המפורסם ביותר הוא זה של 1960 בארצות הברית: מן הנשיא אייזנהאור, אחרון ילידי המאה ה-19 בבית הלבן (1890), לג'ון קנדי, שנולד, אלא מה, בדיוק לפני מאה שנה, ב-1917.

היושב ראש החדש של מפלגת העבודה התקשה להתאפק, כאשר פנה בנאום ניצחונו אל יצחק הרצוג, "אני בטוח שתעביר את המקל". הוא רמז, כנראה, לנאום ההשבעה של קנדי, ינואר 1961, שבו הכריז הנשיא החדש, "תישמע-נא הבשורה מעכשיו ומכאן, באוזני ידידים ואויבים כאחד, שהלפיד עבר לידי דור חדש של אמריקאים".

הערת אגב למר גבאי: שכור-נא כותב נאומים מלוטש, שיציל אותך מ"תעביר את המקל". האיש המבטיח עכשיו לשנות את מהלך ההיסטוריה צריך ללמוד לדבר באוזני שר ההיסטוריה. הסגנון החברה'מני, בעברית בסיסית עם חיוויי סלנג עילגים, אינו יאה לאלה המפלרטטים עם הנצח. נאום הניצחון של מר גבאי היה אחד הדלים ביותר ששמעתי אי פעם מפי פוליטיקאי מנצח. אבל הבה לא נחמיר איתו יותר מדי, הוא ראוי לאשראי.

הדילוג הבין-דורי הסנסציוני ביותר של זמננו בעולם הדמוקרטי הוא זה של עמנואל מקרון. הנשיא החדש של צרפת, צעיר כמעט באופן מוגזם, נולד 23 שנה לאחר קודמו, פרנסואה אולונד. זה כשלעצמו אינו מבטיח שום דבר. גם קודם-קודמו, ניקולא סרקוזי, נולד 23 שנה לאחר קודמו.

הסמליות של "ילד 1967" היא המעניינת. ילדי תש"ח, שמר נתניהו שייך אליהם לפחות כרונולוגית, הגיעו אל פרקם ערב ששת הימים. ילדי 1967 הגיעו אל פרקם סביב מלחמת לבנון הראשונה. תהילה ואופוריה עצומה מילאו את יום ההולדת ה-19 של ילדי תש"ח, בשעה שלבנון הייתה תזכורת דרמטית על מגבלותיו של כוח צבאי קונבציונלי ועל חולשותיה של פוליטיקה הרפתקנית.

האומנם מופרך מעיקרו יהיה הנסיון לראות את 1967 כנסיון מכונן בשביל ילדי תש"ח? היתכן שאת התנהגותו הפוליטית, אולי גם האישית, של מר נתניהו אפשר לייחס לאופוריה של קיץ 1967, שבו חזר מפילדלפיה אל ישראל, כדי להתגייס לצה"ל? כיוצא בזה, האם 1982 היא ניסיון מכונן בשביל ילדי 1967, כולל אבי גבאי? האם היא טבעה בהם מידה קצת יותר גדולה של נכונות להעריך את המציאות עם קורטוב של פסימיות?

איש שמאל, נקודה?

את בחירת גבאי אפשר כנראה לחשוב לאקורד הסיום של מפלגת העבודה ההיסטורית. אף כי הוא אמר בראיון טלוויזיה, "אני איש שמאל, נקודה", הוא אינו איש שמאל, סימן קריאה. הוא לא יצא מחלציה של תנועת העבודה, אין לו קשר לתנועה הקיבוצית, אין לו קשר להסתדרות העובדים, שום דבר בתולדות המפלגה אינו מעורר בו אסוציאציות.

אין טעם להצטער, מפני שהמפלגה הזו, על-פי דרכה ועל-פי שיטותיה, על-פי הרכב מנהיגיה ועל-פי הדמוגרפיה של מצביעיה, מיצתה ב-2015 את הפוטנציאל האלקטורלי שלה. היא צריכה למצוא סיבות חדשות לקיומה. האם תוכנית כלכלית להיטיב עם ההמונים תספיק לה? ניסיון העבר מראה שלא. תבניות ההצבעה בישראל הן כיתתיות, לא מעמדיות. ניסיון להחיל את נוסחת טראמפ מחייב כנראה שימוש בכל מרכיביה, כולל שנאת זרים.

אם באנלוגיות עסקינן, מה מעניין הוא המקרה של מפלגת העבודה הבריטית. כאשר הוקדמו הבחירות שם, בחודש מארס, הסקרים חזו התמוטטות כל-כך גדולת ממדים למפלגה עד שהיה מקום לפקפק בעצם יכולתה להישאר בחיים. מקץ שישה שבועות של מערכת בחירות, המפלגה עדיין הפסידה, אבל בהפרש קטן לאין שיעור ממה שנחזה, ואגב תוספת מרשימה של 10% לכוחה. הסקר הבולט הראשון מאז הבחירות, בשבוע שעבר, הראה שבבחירות חדשות, מפלגת הלייבור תביס את השמרנים. כל זה מתרחש תחת המנהיג השמאלי הרדיקלי ביותר של המפלגה אולי מאז ומעולם.

מה מפלגות עבודה בארצות אחרות רשאיות ללמוד מן הניסיון הבריטי? אולי לא הרבה, ואולי בכל זאת משהו: בוחרים מסוגלים בהחלט להתכחש להנחה שהפוליטיקה הדמוקרטית מתרחשת באופן טבעי במרכז המפה, או מימין למרכז.

את הלייבור הבריטית חטף מיעוט שמאלי נועז, שעמד להוביל אותה לאבדון. כמעט שלוש שנים אחר כך מתברר שאיש לא העריך את פוטנציאל השינוי נכוחה. אולי הבוחר דווקא פנוי להובלה רדיקלית. אולי זה אפילו מה שהוא רוצה. אולי זה מה שאבי גבאי צריך לתת לו, בניסיון נואש אחרון למנוע את מותה הבלתי נמנע של מפלגת העבודה הישראלית.