היתושים מלווים אותנו לאורך כל ההיסטוריה של האנושות. בעבר, לפני המצאת הכימיה הסינתטית, האמצעים העיקריים למנוע עקיצות של חרקים היו תמציות צמחים וחסמים פיזיים כמו כילות ורשתות.
במלחמת העולם השנייה היה צורך להגן על החיילים האמריקאים מהיתושים הקטלניים של צפון אפריקה. אחרי סריקה של אלפי כימיקלים שונים, גילו האמריקאים את החומר היעיל שנמצא ברוב דוחי היתושים היום: "דיט". יחד איתו גילו גם חומרים נוספים כמו פיקרידין וחומר שנקרא IR3535, ולאחרונה התגלתה גם תרכובת יעילה טבעית שמופקת משמן לימון האקליפטוס.
ידוע שהתרכובות משפיעות על מערכת העצבים של היתושים ועל הדרך שבה המידע מהחושים שלהם נקלט ומעובד. "דיט", למשל, לא מונע מהיתושים להריח, אלא פשוט לא מאפשר להם להבין מה הם מריחים.
בגדול אפשר לחלק את החומרים דוחי היתושים לשתי קבוצות עיקריות: חומרים שדורשים מגע ישיר עם היתוש וכאלה שמספקים דחייה אזורית.
תרכובות כמו DEET, פיקרידין ו-IR3535 נשארות על המשטח המטופל (למשל העור) ולא מתנדפות ממש לסביבה. כדי שהחומרים האלה יפעלו, היתוש צריך ממש להתקרב לאדם או ליצור מגע ישיר עם העור. חשוב גם לדעת שהיעילות שלהם פוחתת בהדרגה כשהם נספגים בעור, ולכן נדרשת מריחה חוזרת ותחזוקה.
הקבוצה השנייה של דוחי היתושים מורכבת מחומרים שמתנדפים לסביבה ויוצרים מרחב דוחה יתושים, כפי שעושים למשל נרות ריחניים ותכשירים שמתחברים לשקע החשמל בקיר ומפיצים ריח שאמור לדחות אותם.
בניגוד למה שהרבה חושבים, יתושים אינם נמשכים לאור, ולכן המנורות המחשמלות שנמכרות בשוק יעילות נגד חרקים אחרים כמו עשים, אבל לא נגד יתושים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
