לא לדרוך בבית בלי הסכם ממון

הטעות הגדולה ביותר של בן זוג המביא אתו לנישואים נכסים משמעותיים שצבר קודם לכן, היא לסמוך על הוראות החוק הקובעות כי נכסים חיצוניים שנצברו לפני הנישואים, או התקבלו במתנה או בירושה, לא יתחלקו בין בני הזוג בזמן הגירושים, ולהימנע מהחתמת בן הזוג על הסכם ברור בנושא. עד כמה גדולה הטעות? עד כדי שיתוף בן הזוג בבית שרשום על-שם הוריו של בן זוגו, כפי שמדגים פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב.

במקרה המדובר האישה הגיעה ממשפחה עתירת נכסים, ובבעלות החברה המשפחתית וכן בבעלות אימה של האישה היו נכסי מקרקעין רבים שהתקבלו בירושה. משפחת האישה בנתה מספר בתים למגורי בני המשפחה המורחבת, ואחד הבתים נועד למגורי האישה, בעלה וילדיה. האישה ובעלה לא השקיעו כספים בבניית הבית, למעט סכומים זניחים, אך הבעל היה מעורב בתכנונו ועיצובו.

בני הזוג הספיקו להתגורר בבית שנתיים בלבד, בטרם פרץ ביניהם משבר חמור, אשר בעקבותיו אימה של האישה הגישה תביעה לפינויו מהבית כעבור שנתיים נוספות, ובני הזוג התגרשו באופן סופי בתוך 5 שנים מכניסתם לבית.

לכאורה נדמה היה כי לאימה של האישה אין סיבה לדאגה, שכן החוק לצידה. היא מעולם לא חתמה על מסמך במסגרתו הבטיחה לחתנה זכויות בעלות בבית, היא מעולם לא הבטיחה לו זכויות מגורים בלתי הדירות בבית, וגם אם ניתן לומר כי הבית הובטח לביתה - הרי שמדובר בנכס חיצוני לנישואים.

עם זאת, בדיעבד התברר לחותנת כי היה עליה לדאוג שחתנה יחתום על הסכם הקובע כי לא יקבל כל זכויות בבית, בטרם ניתנה לו כל דריסת רגל, שכן בסופו של יום פסק הדין העניק לו בעלות ב-20% מהבית, ששוויו בוודאי מיליוני שקלים.

פסק דין זה מיישם מגמה משפטית של הרחבת השיתוף בין בני הזוג גם לגבי נכסים שהחוק קובע כי אינם משותפים, ובפרט לגבי בית המגורים. למעשה, ניתן לומר שלגבי נכס זה חל מעיו היפוך של נטל ההוכחה, לא הצד שטוען שמגיעות לו זכויות בבית שאינו שלו צריך לדאוג להסכם ממון - אלא דווקא הבעלים של הבית צריכים להבהיר באמצעות הסכם, ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי רשות המגורים אינה מקנה זכויות בעלות בנכס.

ניתן לתמוה על ההיגיון שעומד מאחורי הלכה משפטית זאת, שכן לכאורה בן הזוג, שזכה להתגורר בבית שהוא לא נדרש לממן את רכישתו או את בנייתו, רק הרוויח: הוא קיבל מגורים בחינם ויכול היה לחסוך את דמי השכירות או המשכנתא שהיה נדרש לשלם אלמלא כן.

נראה כי ההלכה פותחה משני טעמים עיקריים: ראשית, החשש שמא בן הזוג החלש יותר כלכלית לא נמצא מלכתחילה בעמדה להעמיד דרישת חתימה על הסכם ממון, בניגוד לבן הזוג העשיר יותר. כמו כן, במקרים של נישואים ארוכי-שנים נוצרת הסתמכות של בן הזוג החלש על הידיעה שיש לו תמיד היכן לגור, וכך הוא מתפתה לנהל אורח חיים בזבזני יותר, ובסוף עלול לצאת מקשר הנישואים בגיל מבוגר ללא נכסים.

בדרך-כלל בן הזוג שתובע זכויות בבית המגורים נדרש להוכיח "דבר מה נוסף" שיקנה לו זכויות בנכס, מעבר לעצם הרשות לגור בבית, לדוגמה שיפוץ משמעותי ששדרג את ערך הנכס, השתתפות בתשלום המשכנתא עבור השלמת רכישת הבית וכו'. 

פסק הדין שניתן כעת חריג בנסיבותיו מבחינה זאת, והוא מותח מאד את גבולות ההכרה בזכויות בעלות בנכס חיצוני, הן לאור העובדה שהבעל במקרה זה לא השקיע כלכלית באופן משמעותי בבית, הן לאור שנות המגורים המעטות שבהם בני הזוג חלקו את הבית בתנאים של שלום-בית, והן לאור רישומו של הבית על-שם אימה של האישה - והכול, כאמור, בשל היעדרו של הסכם ממון.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il