הפתרון המושלם

יו"ר הנהלת התאחדות התעשיינים בצפון הארץ, הנרי צימרמן, הוא המתריע-התורן, שמרים דגל אדום, ומזהיר מפני ההשלכות על המחסור החמור בעובדים בתעשייה, ומדבר על החשש הכבד שהדבר יוביל לכך שמפעלים יועתקו מישראל לחו"ל. לדבריו, רק באזור הצפון חסרים 15,000 עובדים, וכי על כל חמש משרות פנויות, יש רק מועמד אחד. זו אינה הפתעה, מדובר ברוטינה שחוזרת על עצמה בשנים האחרונות, כתוצאה מהזנחה שנמשכת כבר עשרות שנים של החינוך המקצועי-טכנולוגי.

עדויות בעלי המפעלים מספקות רוח גבית לדבריו של צימרמן, וחלקן בלתי-נתפסות ממש. המכנה המשותף לכולן הוא, שיש להם הזמנות למוצרים בשווי של מיליונים, אולם בשל המחסור החמור בעובדים, הבעלים אינם יכולים לעמוד בהן. לדבריהם, הם משלמים לעובדים שכר גבוה בהרבה משכר המינימום, אולם אין מספיק עובדים מיומנים ומקצועיים שיכולים לבצע את העבודות הנדרשות. מובן שזה חבל, כי אם היו יכולים לקלוט עובדים חדשים - נוסף לפרנסה - ניתן היה להגדיל משמעותית את התפוקה הלאומית השנתית.

נראה, כי המדינה עושה רבות כדי לייבש את החינוך המקצועי-טכנולוגי, למרות תוצאות פחות טובות שמציגה מערכת החינוך העיונית, שמחצית מתלמידיה מסיימים בלי תעודת-בגרות או עם ממוצע ציונים נמוך, שלא יאפשר להם להמשיך ללימודים גבוהים. כלומר, במובן כלכלי וחברתי, אותם בני-נוער "שרפו" שלוש שנים במערכת החינוך, לרבות סכומי הכסף והאמצעים שהושקעו בכל אותם מאות אלפי תלמידים, שלמעשה ירדו לטמיון. וכך בגיל 21, אותם צעירים וצעירות יתחילו את חייהם הבוגרים אחרי השירות הצבאי, כשאין להם ביד בעצם כמעט כלום.

המציאות של אותם תלמידים שלא מצאו את מקומם ולא הצליחו להשתלב במערכת החינוך "הסטנדרטית", הייתה יכולה להיראות אחרת לגמרי אילו היו מסיימים תיכון מקצועי-טכנולוגי, שבו כל תלמיד מסיים עם תעודה - בין שזו תעודת בגרות, תעודת מקצוע, או שתיהן. הם היו לומדים מקצועות מבוקשים בתעשייה, מתנסים בעבודה בחברות מובילות במשק, כבר בזמן הלימודים, וזוכים באפשרות לצאת לשוק העבודה עם ניסיון רב-ערך.

המסקנה המתבקשת היא, שכנראה בגלל רגשי נחיתות מחד והתנשאות מאידך, המדינה התרשלה ב-30 השנה האחרונות להעמיד תעשייה חזקה ויציבה בישראל. למרות הביקוש העצום לעובדים מקצועיים, המשכורות הגבוהות שמשלמים להם, והפוטנציאל הכלכלי העצום הגלום בענפי התעשייה השונים, יש מי שעדיין מתייחסים בזלזול לחינוך המקצועי-טכנולוגי, ונאחזים בסטיגמה הישנה, שלפיה החינוך העיוני נעלה יותר מהחינוך המקצועי-טכנולוגי.

מתנגדי החינוך המקצועי-טכנולוגי שבויים בקונספציה שגויה מן היסוד, ששורשיה נטועים בשנות ה-70 וה-80, וטוענים עד היום להסללת התלמידים החלשים לחינוך המקצועי. בדבר אחד הם צודקים. גם היום, כמו בעבר, אכן קיימת הסללה של תלמידים, אם כי מדובר בהסללה הפוכה - הסללה לחינוך העיוני ולתעודת בגרות, שמרבית התלמידים נכשלים בהשגתה, ומסיימים את התיכון עם חוויית כישלון ודימוי עצמי נמוך, שילוו אותם בחייהם.

לכל אותם המתנגדים, מומלץ לבקר בכמה בתי ספר השייכים לחינוך המקצועי-טכנולוגי, כדי להיווכח שהם טועים ומטעים. בבתי-הספר הללו כבר מזמן לא לומדים רק פחחות ומסגרות (שהם מקצועות חשובים וראויים בפני עצמם), אלא גם מקצועות טכנולוגיים מבוקשים, ובהם גרפיקה ממוחשבת, יבוא ויצוא, בניית אתרי אינטרנט, ועוד.

לכן, לפני שנותנים דרור לדברי הביקורת מטעים על החינוך המקצועי-טכנולוגי, כדאי שישאלו את עצמם מתי בפעם האחרונה הם שמעו שישנו מחסור חמור בעורכי דין וברואי חשבון? האם אנחנו צריכים להעמיק את שיעור הנכשלים והלא זכאים בבחינות הבגרות?

או שאולי, עדיף להטות אוזן לקריאות החוזרות ונשנות של התאחדות התעשיינים ובעלי המפעלים - שזקוקים כמו אוויר לנשימה לכוח-אדם טכנולוגי ברמה גבוהה, ולקחת דוגמה ממדינות מצליחות בעולם שהבינו מזמן: החינוך הטכנולוגי הוא העתיד של הכלכלה.

■ הכותבת היא מנהלת תיכון מקצועי-טכנולוגי דב הוז בת"א מרשת דרור בתי חינוך