לאיזה כסף מחובר ח"כ דוד אמסלם?

1. חבר הכנסת דוד אמסלם (ליכוד) רוצה לנתק את ההון מהשלטון, לפחות בנקודה שבה הכסף מהווה כרטיס כניסה לפרלמנט הישראלי. יפה, לא? מליאת הכנסת אישרה שלשום (ד') בקריאה טרומית את הצעת החוק של אמסלם, שקובעת כי המדינה היא זו אשר תממן לנבחרי ציבור את ההתמודדות שלהם בבחירות המקדימות למפלגות (פריימריז), סדר גודל של 20 מיליון שקל פלוס מינוס. "אנחנו מחברים כיום באופן מודע פוליטיקאים לתורמים", הוא הסביר, והוסיף משפט לפנתיאון: "אף אחד לא נותן סתם, התורם משקיע כדי שבעתיד יוכל להיעזר בנבחר הציבור. בעולם המושגים שלי, איש ציבור לא יכול להיות מחובר לכסף של מישהו אחר".

עולם המושגים של אמסלם הוא, איך נאמר, די גמיש. רק לאחרונה הוא יצא מגדרו להסביר שזרם המתנות היקרות שהרעיף המפיק האמריקני ארנון מילצ'ן על ראש הממשלה בנימין נתניהו, מתנות שעלותן במצטבר מאות אלפי שקלים, לא צריך לעניין את הציבור. "אם אני קונה למישהו משהו, אז אני קונה ביני לבינו", הוא הסביר בראיון לגלי צה"ל. "מישהו אילץ את מילצ'ן, מיליארדר בן 75, לקנות? מה, נתניהו בא לו עם אקדח על הראש?"

אם בכל זאת נצמדים אל עולם המושגים החדש של אמסלם, אי אפשר שלא לצלול אל רשימת התורמים שלו בפריימריז, אלה שלשיטתו שלו, מרגישים שהוא חייב להם. תכירו את יצחק קויפמן, שתרם את הסכום המקסימלי בסך 11,400 שקל. זה היה בדצמבר 2014, וכבר בינואר 2016 הוא תרם לאמסלם עוד 5,000 שקל, הפעם בבחירות לראשות מרכז המפלגה. שמו של קויפמן, חבר מרכז ליכוד בעברו, הופיע לפני מספר שנים בעתירה לבג"ץ שהגישה חברת הארגז נגד שר התחבורה ישראל כ"ץ, שטענה כי השר פעל לטובת יצרנית אוטובוסים סינית שמיוצגת בארץ על ידי קויפמן.

בתחילת העשור הקודם היו קויפמן ואמסלם חלק מרכזי ממה שמכונה "הקבוצה הירושלמית", ציר חזק בליכוד שגייס מתפקדים ודאג לאנשי שלומו במפלגה, בהם צחי הנגבי ועומרי שרון. בשנת 2003 המליצה המשטרה להעמיד לדין את אמסלם וקויפמן, יחד עם חבר נוסף בקבוצה, יורם קארשי (אחיה של שולה זקן, אחד המורשעים בפרשת רשות המסים), בגין מרמה וזיוף בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד ושימוש במסמכים מזויפים כדי לפקוד מאות בחורי ישיבה לסניף הליכוד בירושלים (התיק נסגר).

טוב, גלשנו. שרת המשפטים איילת שקד לא התלהבה מהצעת החוק של אמסלם והסבירה שזה בזבוז כספי ציבור. לטענתה ממילא התקרה של כל תרומה לא כזו גבוהה ולכן אף חבר כנסת לא ימכור את עצמו בשביל 11 אלף שקל. אלא שלפחות במקרה של אמסלם, הסכומים הרבה יותר גבוהים והם הגיעו בשנה אחת ל-32,880 שקל, בזכות תרומות נוספות מגיסתו של קויפמן חברנו.

עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם, איזו עמדה ערכית השמיע בעניין שומר הקופה הציבורית, שר האוצר ויו"ר "כולנו", משה כחלון. ובכן, "כולנו" החליטה לתמוך בהצעה לאחר שהובטח לה (שימו לב) שגם מפלגות שאין בהן פריימריז (נכון, בדיוק כמו "כולנו") יזכו למימון. טוב, מזל ששרת המשפטים התנגדה, אתם בטח אומרים עכשיו, וכשמשרד המשפטים מתנגד אין הרבה תוחלת לסיפור. אז זהו, שלא. "תקרת ההוצאה המותרת תופחת ויהיה מנגנון תעמולה משותף למפלגה, כאשר מפלגה שאין לה פריימריז תזכה לעוד תוספת", קבעה שקד, שבעצמה חברה במפלגה עם פריימריז (הבית היהודי). למה בעצם היא תמכה? "אני מצביעה בעד החוק מתוך כבוד לשותפים הקואליציוניים". טוב, כבוד לא קונים בכסף.

2. יו"ר בנק הפועלים לשעבר, יאיר סרוסי, נכנס בתחילת החודש לבית דיור מוגן. לא סתם בית, מגדל - מגדלי הים התיכון. סרוסי לא בדיוק דייר (בכל זאת צעיר בן 62), אלא יו"ר החברה, שיקבל בתלוש הקרוב 110 אלף שקל עבור 60% משרה. סטנדרטי. השבוע הוא כבר הספיק להצדיק את הכסף הגדול כשהגיע לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת כדי לבלום תרחיש אימה: הצעת חוק של ח"כ נורית קורן (ליכוד) שביקשה דבר פשוט לכאורה: כל דייר יקבל ערבות בנקאית כנגד הפיקדון (השמן) שהוא מפקיד.

כבר למעלה משנה שהחברות האלה מפעילות לחצים כבדים בניסיון לטרפד את ההצעה, בטענה שהמצאת הערבות תמוטט את כל המודל הכלכלי (תשואה יפה של כ-9%) ואיתו גם את הבתים והדיירים. אפילו משרד הבריאות גויס למשימה, והביע חשש למחלקות הסיעודיות שתחת פיקוחו.

סרוסי הגיע לוועדה מוכן, אחרי שורה של הסכמות מאחורי הקלעים מול נציגי הדיירים עצמם ומשרד המשפטים. את הבוקר הוא פתח במזנון הכנסת כשלצידו מנכ"ל חברת הלובינג "פוליסי", ארז גילהר, וד"ר שלומי פריזט, לשעבר הכלכלן הראשי של הרשות להגבלים עסקיים, שלא הפסיק להתחבק ולהתנשק עם מכריו ממשרדי הממשלה שהוזמנו לדיון. בתום שעתיים, ההצעה של קורן עברה כשהמילה ערבות מופיעה רק בתרחיש קיצון בו ועדת חריגים של משרד העבודה מחליטה לחייב זאת, או במקרים בהם ההתקשרות מול הדייר נעשית ללא פיקדון. בתמורה, מפעילי הדיור המוגן יפרישו באופן חד פעמי 360 שקל בגין כל דייר לקרן ענפית, כדי לסייע לדיירים שייפגעו במקרה של חדלות פירעון.

"לקחתם הצעה שמתאימה למרצדס וכפיתם אותה גם על המאזדה", הטיח נציג של בית דיור קטן, כשהוא שולח מבט לעברו של סרוסי, שהקפיד לא לומר מילה בזמן הדיון. "אני רק לומד כרגע את העניינים", הוא אמר לי, וניגש לחבק את יו"ר הוועדה, אלי אלאלוף.

גבולות הכוח של לשכת עורכי הדין

בכל סיפור מגיע השלב הזה שבו הכוח העודף, הבוטה, זה שמנוצל לרעה, מביא בסוף להתרסקות. יכול מאוד להיות שזה גם הסיפור (הטרגי) של לשכת עורכי הדין, בראשות אפי נוה. ההתרסקות לא תבוא כנראה בתקופתה של שרת המשפטים איילת שקד, שתמונתה מרוחה על גבי שער גיליון מאי של ביטאון הלשכה, אבל היא ודאי תגיע, בקצב הדברים הנוכחי.

המקרה המהדהד ביותר, מעבר לתביעות ההשתקה (כפי שאני תופס אותן) שהגישה הלשכה נגד עיתונאים, הוא זה של עו"ד ברק כהן. רישיונו של כהן נשלל על ידי הלשכה על רקע פעילותו במסגרת תנועת "באים לבנקאים" שהקים, פעילות שנויה במחלוקת שבמהלכה לא הסתפק רק בביקורת נוקבת על מנכ"לית בנק לאומי ("רקפת גנבת") אלא גם הפגין עם מגפון מול בית הספר של בנותיה.

השבוע דחה בית הדין הארצי של הלשכה את הערעור שהגיש כהן, וקבע כי הוא יושעה מעריכת דין עד להכרעה בתיק הפלילי שנפתח נגדו בעניין הטרדת הבנקאים. הוא לא הושעה ממקום עבודה, לא פוטר על ידי מעסיק בודד - אסרו עליו לעבוד במקצוע היחיד שממנו התפרנס.

העובדה שמועדון חברים, מקצועי וחשוב ככל שיהיה, מקבל את הכוח לא רק להסמיך אל המקצוע אלא גם לשלול את הזכות לעסוק בו - כלל לא מובנת מאליה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אילו ההסתדרות הרפואית הייתה שוללת רישיון לרופאים במקום משרד הבריאות, או שהסתדרות המורים הייתה עושה זאת במקום משרד החינוך. לשכת עורכי הדין לא מהווה אמנם איגוד מקצועי והיא פועלת כגוף סטטוטורי על פי חוק, אבל אותו חוק ביקש דווקא להרחיק את המדינה מהיכולת להשפיע על מי שמעניקים הגנה משפטית לציבור, ולהגן עליהם מפני רדיפה ומקרתיזם. והנה, מי שקיבלה את הכוח לידיה עושה לכאורה בדיוק את זה. נכון, הפסיקה קבעה בשלל מקרים כי האתיקה המקצועית של עורך דין לא נגמרת רק באולם בית המשפט, אבל למה סגנונו של כהן, אקטיביסט חברתי, גרוע יותר מזה של עורכי דין דורסניים ומניפולטיביים בשירות תאגידי ענק? זה פחות סיפור על אתיקה והרבה יותר סיפור על פוליטיקה. ובפוליטיקה, אתם יודעים, הגלגל נוטה להסתובב.