ביום ו' נמצאה גופתו של וואדל טייט בביתו שבמזרח בולטימור. הוא היה הנרצח מס' 191 מאז תחילת השנה בעיר ההיסטורית הזו. בולטימור, 45 דקות נסיעה מוושינגטון הבירה, תופסת עכשיו את המקום השני בטבלת הרצח של אמריקה, יחסית לגודל אוכלוסייתה (54 רציחות לכל 100,000 תושבים; מתגוררים בה בערך 620,000 בני אדם; מקדימה אותה במקצת העיר סט' לואיס במדינת מיזורי עם 59 רציחות).
ההבדל בין טייט לבין כל קודמיו היה גילו: תשעים ושבע. גם בעיר שחושיה קהו בשנים האחרונות, הרצח הזה היה מתועב במיוחד. טייט, כמו הרוב העצום של נרצחי בולטימור, היה שחור. (צפו נא בדיווח של תחנת טלוויזיה מקומית (97-http://tinyurl.com/baltimore)
אגב, הוא לא נשאר "הנרצח האחרון" יותר מכמה שעות. 13 שעות ודקה אחת לאחר גילוי גופתו של טייט נמצאה גופתו של גבר אלמוני בן 45. כל כך אלמוני היה מס' 192, עד שהסטטיסטיקה של מעשי הרצח באתר הרשת של העיתון המקומי "בולטימור סאן" מוסיפה "גזע לא ידוע" לצד מספרו (2017-http://tinyurl.com/baltimore).
שני אחים, שני בני דודים
בסוף השבוע הראשון של אוגוסט, בולטימור תבחן את שפיותה ואת אנושיותה. קבוצת אזרחים יוזמת "הפסקת אש" של שלושה ימים. הרוח החיה ביוזמה היא אשה בת 44, אריקה ברידג-פורד, שאיבדה שניים משלושת אחיה, אחד לפני 16 שנה, השני לפני עשר שנים. רוצחיהם מעולם לא נתפסו. גם שניים מבני דודיה נרצחו. "אלה רק האנשים שאני נזכרת בהם כרגע", היא אמרה אתמול בראיון לרשת הרדיו הציבורית http://tinyurl.com/npr-baltimore)).
בששת השבועות האחרונים, ברידג-פורד, המתפרנסת בין השאר מנהיגה במשרה חלקית בשביל חברת Uber, כיתתה את רגליה בכל רחבי בולטימור. היא דיברה על לבם של אנשים להתאפק במשך שלושה ימים. זו חוויה הצריכה ללמד משהו על מצבה של בולטימור: אזרחית עוברת מרחוב לרחוב, מאתרת אנשים צעירים הנראים מועמדים לרצוח, ומבקשת מהם לא לשלוף אקדח, או סכין, או לחנוק, או לדרוס ל-72 שעות.
כמעט קשה לחשוב על תיאור קודר יותר ומחמיא פחות של חיים עירוניים בארץ העשירה ביותר עלי אדמות. בולטימור היא שדה ההרג מס' 18 בטבלה העולמית. מתחרות בה כמעט בלבדית רק ערי אמריקה הלטינית. הן תופסות 25 מ-30 המקומות הראשונים. קאראקאס בירת ונצואלה היא העקובה ביותר מדם, עם כמעט 120 רציחות לכל 100,000 תושבים.
ונצואלה, המחזיקה גם במקום החמישי, השביעי, האחד עשר, ה-20 והעשרים וארבעה, נמצאת בהתמוטטות כלכלית כמעט מלאה. הפגנות אלימות נערכות בעריה, כוחות הביטחון יורים כדי להרוג, מאות אלפים נמלטים לארצות השכנות, המונים סובלים מתת תזונה. אלימות בנסיבות כאלה היא כמעט מובנת מאליה. אבל בארה"ב?
הסמויה
כן, בארה"ב. בשעה ששליחים דיפלומטיים אמריקאיים נושאים ונותנים באסטאנה הרחוקה, בירת קזחסטן, על הפסקת אש בדרום מערב סוריה, או משהו כזה, הכנות להפסקת אש חטופה נשלמות והולכות בדרך העולה מוושינגטון לניו יורק.
"הפסקת אש קהילתית", קורא לה בעל טור ב"בולטימור סאן", מן העיתונים היומיים הוותיקים ביותר באמריקה. הוא נוסד ב-1837. בולטימור עצמה נוסדה ב-1729. יש לה היסטוריה עשירה כמעט עד כדי הגזמה, ואחד מייחוסיה הרמים ביותר הוא זה שבה נכתב ההמנון האמריקאי. נמל בולטימור היה שער הכניסה העיקרי של מהגרים לדרום ארה"ב, והוא מוסיף להיות הנמל השני בגודלו בחוף המזרחי.
לרוע המזל, בולטימור היא גם מרכז השראה לכמה מסרטי הפשע המפורסמים של זמננו, כולל סדרת הטלוויזיה המהוללת The Wire, הידועה לישראלים בשם "הסמויה". היא הוסרטה ברובה ברחובות השכונה שבה נרצח וואדל הייט הנ"ל, בשנה ה-98 של חייו. לפני שנתיים, בפעם הראשונה מאז ומעולם, בולטימור דילגה על משוכת ה-300. ב-2015 נרשמו בה 344 רציחות. המספר ירד במקצת בשנה שעברה, ל-318. אם תנופת הרציחות של 2017 לא תיבלם, בולטימור עשויה לשבור את שיאה שלה.
סטטיסטיקה של פשיעה אלימה מראה, כי בולטימור חולפת ללא קושי על פני שאר ארה"ב. ממוצע הרציחות בה גדול פי עשרה מן הממוצע הארצי, מספר מעשי השוד גדול כמעט פי שבעה, מספר התקיפות - פי שלושה ויותר. 23% מתושבי העיר נמצאים מתחת לקו העוני (זאת אומרת, הכנסה שנתית נמוכה מ-24 אלף דולר למשפחה של ארבע נפשות), כמעט פי שניים מן הממוצע הארצי.
האש של "קיץ האהבה"
יש ערים עניות בהרבה מבולטימור. כשלעצמה, העיר דווקא עומדת בסימן התאוששות כלכלית. מדד חשוב אחד הוא ערך הנדל"ן. הוא גדל ב-5.2% בשלוש השנים האחרונות. האבטלה פחתה מ-8% ל-6%. 2016 הייתה השנה הששית ברציפות שבה נרשם גידול במקומות עבודה. אבל על פי ה"בולטימור סאן", העיר מוסיפה לאבד תושבים. הערכות של הממשלה הפדרלית בוושינגטון מעמידות את אוכלוסיית העיר על הרמה הנמוכה ביותר זה מאה שנה.
קיץ 2017 הוא זמן טוב להעלות באוב את רוחות קיץ 1967. בדיוק לפני 50 שנה, כאשר צעירים היפיים, בדרך כלל לבנים, חגגו את "קיץ האהבה", ערי אמריקה התחילו להתלקח, פשוטו כמשמעו. שחורים ממורמרים בשכונות העוני של הערים הציתו בניינים, עסקים וכלי רכב. זה התחיל בניוארק, במדינת ניו ג'רזי, סמוך לניו יורק. המוני לבנים, בכללם יהודים רבים, נמלטו אל הפרוורים. אזורי מגורים במרכזי הערים הפכו לערי רפאים, או למוקדים של עוני ושל פשיעה.
טביעות האצבעות של קיץ 1967 ניכרות עד עצם היום הזה, אם כי כמובן בדרגות משתנות של חומרה. מנוסת המעמד הבינוני הלבן פגעה בבסיס המס של הערים וממילא השפיעה על יכולתן לטפל בשורשים החברתיים של פשיעה. אבל ההחמרה בבולטימור מיוחסת במידה רבה למה שאמריקאים קוראים "מגיפת האופיואידים": העלייה המסחררת בהתמכרות לסמים פסיכואקטיביים, תוצאה של עודף ליברליות מצד רופאים בכתיבת מרשמים. ההתמכרות למשככי הכאבים הגדילה את צריכת ההירואין, ומדינת מרילנד, שבולטימור היא הגדולה בעריה, היא מן הקורבנות העיקריים.
את המצב בבולטימור מסבכים היחסים הרעועים בין המשטרה לחלקים גדולים של האוכלוסייה המקומית. ממשל אובמה, בימיו אחרונים, חתם הסכם עם משטרת בולטימור על רפורמה מקיפה של המשטרה בפיקוח משרד המשפטים הפדרלי. אבל ממשל טראמפ אינו מאמין ברפורמות האלה, ומעכב את החלתן, לא רק בבולטימור.
בסוף השבוע שעבר נשמע הנשיא מתלונן, כי האיש שהוא עצמו מינה למשנה לשר המשפטים בא מבולטימור, "אף על פי שבבולטימור יש כל כך מעט רפובליקאים". את הפסקת האש שלה, העיר הדמוקרטית הזו תצטרך כנראה להשיג בלי השתתפות אמריקאית.
*** רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
