שיעור בפתולוגיה

קל לאבד את העשתונות לנוכח שנאה, צביעות, העמדת פנים וסטנדרטים כפולים. קחו למשל את הפדרציה היהודית של מיאמי רבה ("רבתי"). כמו ארגונים קהילתיים אחרים של יהודי אמריקה, היא מנסה להתמודד עם הגל הגואה של התנועה להחרמת ישראל, בייחוד בקמפוסים. זו התנועה המכנה את עצמה BDS, ראשי התיבות האנגליים של "חרם, משיכת השקעות, סנקציות".

מקור השראתה הוא המאבק במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. לפני 30 שנה ויותר, תנועה להחרמת דרום אפריקה התפשטה כמאכולת אש באמריקה. מדינות של ארצות-הברית, רשויות מקומיות ומוסדות להשכלה גבוהה ניתקו את כל קשריהם הפיננסיים עם דרום אפריקה - ועם כל מי שלא ניתקו את קשריהם הפיננסיים עם דרום אפריקה. אפשר להגיד, שהתנועה ההיא מילאה תפקיד לא מבוטל בהחשת התמוטטותה של עריצות המיעוט הלבן.

התנועה ההיא לא רצתה לתקן את האפרטהייד. היא רצתה לסיים אותו, זאת אומרת לפרק את מדינת-הלאום האפריקנרית. כיוצא בזה, מייסדי BDS אינם רוצים לשפר את מדינת הלאום היהודית, הם רוצים לפרק אותה. אפשר להתקומם נגד האנלוגיה המבצבצת כאן. ישראל אינה דרום אפריקה של האפרטהייד. אבל האנלוגיה אינה שלי, היא שלהם. בעיניהם של מייסדי BDS, ישראל מוטרפת מעיקרה ואינה בת תיקון.

פתולוגיה אנטי-בריטית

הפדרציה היהודית של מיאמי קנתה החודש עמוד שלם בעיתון המקומי "מיאמי הרלד", כדי למחות על הופעתו המתוכננת של רוג'ר ווטרס, מייסד הפינק פלויד. ווטרס שונא את ישראל שנאה עמוקה, בלי הסוואה. אבל איזו טעות טעתה הפדרציה של מיאמי בהתקפה חזיתית עליו. סוף-סוף הוא ידוע לקהל האמריקאי בזכות יצירתו, לא בזכות הפמפלטים הפוליטיים החובבניים שלו. לא כל אויב של המפעל הציוני צריך טיווח, בייחוד כאשר חזקה על הטיווח הזה שיהיה לו אפקט בומרנג, והוא יתקבל בלעג ובמשיכת כתפיים.

לישראל יש לרוע המזל אויבים רבים בין אנשי תרבות ואמנות בבריטניה. אני חושב ששיעורם הדיספרופורציונלי אינו תוצאה של פתולוגיה אנטישמית, אלא דווקא של פתולוגיה אנטי-בריטית. השמאל הרדיקלי של בריטניה שונא את בריטניה, מתבייש בעברה, וזוקף לחובתה את רעות האימפריאליזם הבריטי מבלי להביא בחשבון את גדולתה ואת הישגיה. הוא מאמץ את הנרטיב של העולם השלישי ללא כל הסתייגות.

ישראלים אינם מתעניינים ברשימת כל החטאים, ונדמה להם שארסיות השמאל הבריטי שמורה רק להם. אבל זו טעות אופטית, המקשה מאוד על הבנת התהליך. לכל הרוחות, בראש מפלגת הלייבור הבריטית עומד עכשיו אדם, שנהג ללמד סניגוריה על הטרור הרצחני של ה-IRA. אהדתו לחמאס ולחיזבאללה צריכה הבנה בקונטקסט היסטורי בריטי, באיבה לערכי המערב ולאחדותו, לא דווקא בהקשר ההיסטורי של אנטישמיות.

כיוצא בזה, גם התפרצותו של קן לוץ' (Loach), במאי הקולנוע הבריטי, שסרטו האחרון, "אני, דניאל בלייק", קצר הצלחה ניכרת בארץ ("עם הומור מר, ביקורת נוקבת ותיאור נאמן של מציאות אכזרית", לפי מבקר הסרטים של "הארץ").

לוץ' הוא מאבירי BDS, שונא מובהק של ישראל. המחרים הגדול שכח להחרים את ישראל, אבל הוא מכה על חטא. כל פני שחוק של הכנסה מהקרנות הסרט בישראל יועבר לפלסטינים, הוא מבטיח. האומנם יש טעם לפקוד עליו אנטישמיות? אני אינני בטוח. אני חושב שחתירה להריסת ישראל היא חטא כבד מספיק.

התיישנות היסטורית

ישראל לכודה עכשיו במלכודת של התיישנות היסטורית. היא לא הצליחה לעדכן את דף קורות החיים שלה. היא מוסיפה להשתמש באוצר מלים ובתחביר של העידן הקולוניאלי. היא אינה מנסה כלל להבין מה קשה הוא שיווק הרעיון של מדינת הלאום.

יואיל נא הקורא לשים לב לדקות הזו: הביקורת כאן אינה על עצם מדינת הלאום, אלא על מיתוגה ועל אריזתה. ישראל אומנם נועדה להיות מדינה יהודית, זה מקור הלגיטימיות היחיד שלה. כך קבעה העצרת הכללית של האו"ם לפני 70 שנה חסר ארבעה חודשים (הארץ תחולק ל"מדינה יהודית" ול"מדינה ערבית"). אבל אין זאת אומרת שרעיון בן 120 שנה צריך להימכר בלשון בת 120 שנה. הגיע הזמן למודרניזציה שלו.

הוויכוח עם בני דמותם של רוג'ר ווטרס וקן לוץ' יכול להתנהל בחריקת שיניים, אבל אינו מוכרח להתנהל בצעקות רמות. לשון אחר, לא מירי רגב. "אם צריכה להיות אינתיפאדה כדי שנגן על כבודם של יהודים לעלות להר הבית - שתהיה אינתיפאדה", מצוטטת גב' רגב (היא אמרה את זה, על-פי הייחוס, לפני שלוש שנים).

ישראל חוצה קווים אדומים יום אחר יום. מאחר שאיש אינו מסוגל להיות חוצה קווים סדרתי אלא אם כן הוא מתכוון לחצות אותם, אין מנוס מלמצוא כוונות בחציה הזו, או לפחות לנחש אותן. הייתכן שהרדיקלים במחנה הלאומי הגיעו למסקנה, כי מאחר שאין מנוס מפני מלחמת גוג-ומגוג, השעה הזו נוחה במיוחד למלחמה כזאת?

מצב הדעת של הרדיקלים אינו מצריך בעלי ברית מסורתיים. בשביל מה, כאשר המזרח התיכון מתפרק לגורמיו, ואחדות המערב ושותפות-הגורל שלו מועמדות במבחנים יום-יומיים. הרדיקלים השתכנעו כנראה שאפשר להתפרק מכל מראית עין של רציונליות.

סוף-סוף אנחנו חיים בעולם שבו סין עולה לעמדת בכורה, ורוסיה מפרקת את שכנותיה, וטורקיה מבטלת את שלטון החוק ומשליכה את המדיה לצינוק, ונשיא ארצות-הברית מאיים על הסדר החוקתי בן 230 השנה.

במצב העניינים הזה, מבוכתם של עסקני הקהילה היהודית במיאמי אינה ראויה לתשומת לב, אפילו כאשר הם אינם יודעים עוד בדיוק על מה הם מגינים ומפני מי.