רובים ודובדבנים

א. הטור הזה נשלח אליכם מיפן, שם - כלומר פה - אני שוהה כבר שבוע בחופשה משפחתית שתימשך עוד שבוע וחצי עד שתיגמר, כמו שנגמרים כל הדברים. אני לא אומר את זה בעצב, בכלל לא, הרי אלמלא היו נגמרים כל הדברים, לא היה מסתיים גם הזמן האפור בין חופשה לחופשה, הזמן שאותו אנחנו מכנים בטעות חיים. אני לא יודע הרבה על החיים, אבל בדבר אחד אני די משוכנע, יחסית, לפחות נכון לעכשיו: הם ממש לא כל-כך רעים.

ספציפית, המילים האלה נכתבות ברכבת בין אינארו (Inaro) לנארה (Nara) שנמצאות לא רחוק מקיוטו, שבה אנחנו מבלים כמה ימים נהדרים. אין כמו לכתוב ברכבת, ולו רק כדי להרים מדי פעם מבט מהמסך שאתה מכיר אל נוף שאף פעם לא ראית, לשמוע שפה שאתה לא מבין ולנסות לפענח קודים שאין לך סיכוי לפצח.

רכבות זה הדבר. הרכבת הזו עוד מילא, היא רכבת רגילה - אבל לקיוטו הגענו ברכבת הקליע, השינקנסן (Shinkansen). הו, זו הייתה ללא ספק אחת החוויות המרגשות בחיים שלי: לטוס במהירות עצומה - משהו כמו 350 קמ"ש! - בין עיירות קטנות וערים ענקיות, לחצות גשרים מעל נהרות ואגמים, להיכנס ולצאת ממנהרות חשוכות, לחלוף דרך אזורי תעשייה ענקיים ושדות אינסופיים צבועים בירוק עמוק ומרגיע, כורעים תחת שמיים חלביים. וכל זה בלי יכולת להתמקד באמת בשום דבר, כי העולם נמרח כמו ציור שנרטב ואתה פשוט חולף בתוך הדברים. זה היה מרגש עד דמעות כמעט, ואני אומר "כמעט", כדי שלא תחשבו שאני בכיין.

ב. זו הפעם השלישית שלי ביפן, אבל הפעם הראשונה שאני יוצא מטוקיו - אהבתי האורבנית הגדולה, העיר היחידה מחוץ לתל-אביב שאני מרגיש בה בבית במובן העמוק ביותר של תחושת הבית; זה כאילו שהריאות שלי בנויות במיוחד לאוויר של שתי הערים האלה והלב שלי פועם בדיוק בקצב שלהן. הכאוס המטורלל של טוקיו משרה עליי שלוות-זן וסוליות נעליי כאילו הותאמו במיוחד למדרכות שלה.

אבל ככה זה כשיוצאים לחופשה עם ילדים; אתה לא תמיד עושה בדיוק את מה שאתה רוצה לעשות, אם להתבטא בעדינות הכי עדינה שיש. אז יצאנו לקיוטו, והאמת - עיר חמודה לאללה. עיירת כורים נטושה ביחס לטוקיו, זה נכון, אבל בכל זאת יש לה קטע טוב. עיר ידידותית, קלה, לא מאיימת, עם אוכל טעים ואנשים נאים, מלאה במקדשים יפים ועתיקים, שמשווים לה ארשת מלאת הוד וממלאים את הראש במחשבות טובות - מקדש הכסף, מקדש הזהב, מקדש הסלעים, הייתי בכולם (ובעוד איזה אלף) וכולם מומלצים בחום. ובעיקר, קיוטו מוקפת בטבע יפני נשגב. אני אומנם חסיד גדול של מעשה ידי האדם, ותמיד אעדיף את הרכבת, המטוס, הגשר, הסכר, המגדל והמפעל על פני העץ, השדה, היער, ההר, החוף והחיה - אבל לכל כלל יש יוצאים מהכלל - ואין יותר יוצא מהכלל מאשר טבע יפני.

זה לא סתם שהדת הפופולרית ביותר ביפן, השינטו, סוגדת לטבע ויראה ממנו. כי פה, כמה שהטבע יפה ככה הוא אכזר. מבחינתי, עדיף הטבע הישראלי הצהבהב, הדהוי והלא דרמטי, עם הזרזיפים הדלילים שאנחנו קוראים להם "גשמים", תלוליות העפר הנמוכות שאנחנו מכנים "הרים", התעלות הדקיקות שבשבילנו הן "נחלים" והשלולית הקטנה שהדבקנו לה את התואר "ימה". המקום היחיד שנותן תחושת סגידה לטבע בישראל, מלבד הים, הוא המדבר הנפלא.

אבל אני בחופשה ביפן, למה לעזאזל אני מדבר על ישראל?

ג. לספר על יפן לא אדע - גדולה היא ורבה ואני אורח לרגע. רק על עצמי ועל שתי חוויות קטנות-אך-אדירות שהיו לי פה לספר ידעתי. אולי הניגוד והמתח בין שתיהן, כמו גם ההתאמה המושלמת ביניהן, יוכלו להסביר למה יפן היא היעד המושלם מבחינתי.

לא יודע אם סיפרתי לכם פעם על החבר שלי נישידה קיטארו (Nishida Kitaro). הוא אומנם מת שנות דור לפני שאני נולדתי, ובכל זאת: מהרגע ששמעתי את שמו וקראתי את כתיבתו, נקשרו נפשותינו זו בזו, לנצח. קיטארו (1870-1945) היה פילוסוף יפני חשוב, מהראשונים שניסו להפגיש את הפילוסופיה המערבית והמזרחית. בניגוד לחברים מערביים רבים מספור, מאפלטון ואריסטו, דרך דקארט ועד לגיאורג פרידריך הגל חמור הסבר ותלמידו המזוקן קרל מרקס, שחשבו במושגים דואליים ודיכוטומיים של גוף ונפש, זמן ומרחב, טוב ורע, סובייקט ואובייקט, וניסו ליישב ביניהם כל אחד לשיטתו - נישידה החביב עלה על זה: המתח בין שני הקטבים של העצמי לעולם לא יתיישב ולעולם לא יסתדר. הרצון והמחשבה, הגוף והנפש, החיוב והשלילה תמיד יעמדו זה מול זה כמו שני קטבים. לעולם לא ייפגשו. אל תנסו לעשות את הבלתי אפשרי, אמר נישידה, פשוט תחיו עם מה שיש, או כמו שהוא קרא לזה: עם "הסתירה המוחלטת והתמידית של המודעות והעצמי". תגידו לי אתם - לא חבר?

במקום זה חיפש נישידה את "החוויה הטהורה", את מה שבא מתחת ולפני הכול. לפני המחשבה ולפני השיפוט, לפני המוסר ולפני השפה, לפני החיוב ולפני השלילה. שם, הוא אומר, נמצא האני, העצמי, כמו שהוא באמת. איזה תותח אתה, קיטארו, אני חולה עליך.

אחד מאתרי התיירות הידועים בקיוטו נקרא על שמו: "שביל הפילוסוף", לא רחוק ממקדש הכסף. בשביל הזה, מספרים, היה הולך כל יום כדי לחשוב. פסעתי בשביל הזה גם אני השבוע. שביל נפלא מתחת לעצי דובדבן (באביב הם פורחים בוורוד מהמם, אבל עכשיו קיץ וחם והכול ירוק רענן) לצד יובל-נחל קטן ובו דגים לרוב, פרפרים מרחפים לצדי, הציפורים שרות והציקאדות מצרצרות. שלווה גדולה יותר יש כנראה רק ברחם.

אני הולך בשביל של נישידה וחושב: האם יש בכלל חוויה טהורה, ראשונית, עצמאית ובלתי תלויה שכזו, ובה אני כמו שאני באמת? לא יודע, בחיי שאני לא יודע. ואם כך, האם אני בכלל יודע מי אני באמת? האם אני יכול לדעת? והרי זה העניין - לדעת. למה אני רוצה לדעת כל הזמן? למה לחשוב כשאפשר להרגיש? אבל איך אפשר לא לחשוב, איך אפשר רק להרגיש?! אינעל דינק יא נישידה, שיגעת אותי. חשבתי שאנחנו חברים.

את שביל הפילוסוף סיימתי חכם עוד פחות משהייתי בתחילתו.

ד. ואז בא הערב. פסעתי לי לתומי ברובע גיון (Gion) ואת עיניי צד שלט קטן. בר יריות. עליתי למעלה והבנתי שהגעתי לאחד המקומות הכי מטורללים שהגעתי אליהם. זה בדיוק כמו שזה נשמע: בר יריות. אתה מזמין מהתפריט דרינק וכלי נשק, ועובר לחדר השני כדי לירות בו כמו משוגע. זה כנראה היה הלילה הכי טוב שהיה לי מאז שנולדתי, ואם אני מגזים - תירו בי. הו! זה היה מטורף לחלוטין. יריתי ויריתי, בבודד, בצרורות, ועוד פעם, ושוב. ברובים אוטומטים, באקדחים, ברובי ציד, ברובי צלפים, במקלעים, במה לא! ותוך כדי גם לגמתי. כן, חברות וחברים, לגמתי כהוגן (ואיבדתי את רשימת הנשקים המפוארת שכל-כך רציתי להשוויץ לכם בה). זה היה ללא ספק אחד מערבי השתייה הכי טובים שהיו לי בחיים.

כששמעו שם שאני מישראל, ישר חשבו שאני יזראלי קומנדו. לא מיהרתי להכחיש, אבל אחרי שהתחלתי לירות, גם לא הייתי צריך. אני לא צלף גדול, ואני צלף גדול עוד פחות אחרי כמה דרינקים. אבל מה זה משנה, ההנאה שלי הייתה כל-כך טהורה, כל-כך מזוקקת וצרופה. דבר לא יכול היה להוריד את החיוך הדבילי מפרצופי. היינו רק אני והרובה והכוונת והמטרה. זו הייתה, ובכן, חוויה טהורה. בלי שיפוט ובלי מחשבה, בלי מוסר ובלי שפה, ובעיקר בלי להסתכל על עצמי מבחוץ ולנסות לפרש כל דבר ולשים כל דבר בהקשר וכך הלאה.

במשך שעתיים לא חשבתי, רק הרגשתי. ואחר-כך, כשחשבתי, הבנתי - זה היה קיטארו שכיוון אותי לשם כדי להראות לי שכן, יש חוויה טהורה. כן, יש מקום שבו נמצא האני האמיתי שלי. הוא לא חכם במיוחד, האני האמיתי שלי, למעשה הוא די דביל, אבל מה זה משנה - לפחות הוא שמח, לפחות הוא יודע ליהנות.

תודה לך, נישידה קיטארו, אתה חבר אמת.