הנשיא הנשיאותי ביותר

הבה נניח שדונלד טראמפ מתכוון לכל מה שהוא אומר ומצייץ. יתר על כן, הבה נניח שכל כוונותיו נרקמות אל אריג רחב יריעה של יעדים אסטרטגיים. סוף-סוף, הוא נשיא ארה"ב. הוא הפך על ראשן את כל הציפיות הטבעיות. הוא הביס אויבים בזה אחר זה. מותר לנו להניח שאסטרטגיה היא המדריכה אותו, לא קפריזה.

ואם זה מה שאנחנו מניחים, אין כנראה מנוס מלייחס לו תחבולה גאונית להרוס את התרבות הפוליטית של ארה"ב.

האנציקלופדיה הבינלאומית של מדעי החברה (המצוטטת בוויקיפדיה האנגלית) מגדירה "תרבות פוליטית" באופן הבא: "אוסף הגישות, האמונות והרגשות, המעניקות כיוון ומשמעות לתהליך הפוליטי, ומספקות את הנחות היסוד ואת הכללים המדריכים התנהגות במערכת הפוליטית".

לשון אחר, אל תרבות פוליטית נמזגים ההרגלים והמסורות של ארץ, של עם ושל חברה. ארצות אינן מתנהלות רק מתוקף חוקים כתובים, אלא עוד יותר מתוקף ההבנה של משמעות החוקים.

הגשר

אין זה מספיק להורות לחברה להיות דמוקרטית, או פלורליסטית, או סובלנית, או שומרת חוק. היא צריכה להתעצב בצלמם של הערכים האלה, לאורך שנים, או לאורך דורות. באופן הזה, בריטניה שימרה את מוסדותיה הדמוקרטיים והרחיבה אותם מבלי שכתבה לעצמה חוקה מפורטת. שורה ארוכה של ארצות עם חוקות דמוקרטיות למהדרין לא הצליחו להחיל את החוקות האלה, או לדבוק בהן.

לארה"ב יש כמובן חוקה כתובה, שאין דומה לה. היא עומדת בתוקפה זו השנה ה-229. אמנם נוספו לה תיקונים למכביר, אבל מסגרת היסוד שלה לא השתנתה. איך ייתכן שחוקה, אשר חוברה לפני הזמן המודרני, לפני מנוע הקיטור ולפני הרכבת ולפני הטלגרף, מוסיפה להדריך ארץ ברוחב של יבשת, בעיצומה של מהפכה טכנולוגית עצומת ממדים?

התשובה היא התרבות הפוליטית. היא-היא הגשר בין כוונות המייסדים לבין מימושן. היא חוזרת ומייצבת תהליך, שלא תמיד התנהל למישרים. אמריקה נקרעה לגזרים במחלוקות פנימיות, נקלעה למלחמת אזרחים איומה, התנסתה במשברים כלכליים שבני דמותם ריסקו אימפריות. היא עמדה בכל הניסיונות האלה, מפני שהתפתחו בה הסכמות רחבות על מותר ואסור.

היו פה ושם ניסיונות לפרוק את עולה של התרבות הפוליטית. בדרך כלל הם היו קשורים בקוצר רוח. הם לא עלו יפה, אם מפני שלא נוסו ברצינות, ואם מפני שלמערכת היו די מנגנוני סיכול.

שום נשיא לא התקרב

אין עוד ספק, שדונלד טראמפ חושב את עצמו לפורץ גדרות היסטורי. אתמול הוא הכריז בעצרת המונים במדינת אוהיו, כי מחוץ ל"אייברהם לינקולן המנוח, הגדול" הוא, טראמפ, מסוגל להיות "נשיאותי" יותר מכל נשיא אחר מאז ומעולם. בששת חודשי נשיאותו הראשונים, הוא הכריז, "שום נשיא לא התקרב אפילו לעשות את מה שאנחנו עשינו. אפילו לא התקרב".

הקורא יצטרך להחליט אם ההכרזה הזו הייתה מעשה מוקיונות, או ביטוי כן של הערכה עצמית, או הצהרת כוונות. אם בתקדימים אנחנו עוסקים, ברור למדי שאף אחד מ-44 קודמיו של טראמפ (בעצם 43, אחד נספר פעמיים) לא היה מעז להשמיע הצהרה כזאת, וזה כולל כמובן את לינקולן עצמו, שניחן בענווה עמוקה.

הסתערותו של טראמפ על התרבות הפוליטית התחילה ביום הראשון של נשיאותו. אבל עכשיו הוא מביא אותה אל שיאים חדשים. איש לא היה משער רק לפני שבוע, שנשיא ארה"ב יפתח מערכה פומבית נגד שר המשפטים שלו. בשיטה האמריקאית, שר המשפטים (הידוע בתואר "התובע הכללי"), הוא רב כוח במידה בלתי רגילה. הוא ממזג את סמכויותיהם של שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, חלק מסמכויות שר הפנים וחלק מסמכויות השר לביטחון פנים בממשלת ישראל. בענייני פנים, שום חבר קבינט אינו משפיע יותר ממנו.

הוא לא התחפר

שר המשפטים שטראמפ מינה הוא סנאטור אולטרה-שמרני ממדינת אלבמה, ג'ף סשנס (Sessions), שהיה מראשוני תומכיו. הלויאליות שלו וקרבתו הרעיונית אל הנשיא הפכו אותו מועמד טבעי לכהונה הזו, למורת רוחם הגלויה של הדמוקרטים. בעיניהם, סשנס הוא גזען ואויב של זכויות האזרח.

אבל סשנס לא מילא ציפייה עיקרית אחת של הנשיא: הוא לא התחפר בקו החזית של הבית הלבן, כדי להדוף את התלונות על שיתוף פעולה בין מטה הבחירות של הנשיא לבין המודיעין הצבאי של רוסיה.

חמתו של הנשיא בערה בו להשחית, כאשר שר המשפטים, תיכף לאישור מינויו בסנאט בחודש ינואר, הודיע שהוא פוסל את עצמו מלהשתתף בחקירת החשדות נגד הנשיא, מפני שהיה חבר במטה הבחירות שלו. הוא העביר את הפיקוח על החקירה לידי האיש מס' 2 במשרד, שהוא פרקליט מקצועי. זה האחרון מיהר למנות חוקר מיוחד מחוץ למשרד, עם סמכויות כמעט בלתי מוגבלות.

כפי שלמדנו מהדחתו הפתאומית של מנהל הבולשת הפדרלית לפני חודשיים וחצי, הנשיא אינו רוצה חוקרים עצמאים, ומצפה לנאמנות אישית. ביטוי אחד של נאמנות כזאת הוא הנכונות להפסיק חקירה. המועמד הטבעי להוציא את רצון הנשיא אל הפועל הוא שר המשפטים, האיש הפוליטי הנאמן והמסור. אבל האיש הזה הוציא את עצמו מן המשוואה.

ימים יגידו

לא ידענו את המידה שבה חמתו של הנשיא בערה. היא התפרצה לרשות הרבים בראיון מוקלט עם ה"ניו-יורק טיימס" בשבוע שעבר. אילו הנשיא ידע ששר המשפטים עומד לפסול את עצמו, הוא היה בוחר שר משפטים אחר, אמר טראמפ. בימים הבאים הוא לא עשה כל ניסיון לרכך, או לעגל קצוות.

אתמול לפנות בוקר, תרעומתו על שר המשפטים התפרצה במחרוזת של ציוצים, שהסלימה והלכה במרוצת היום. שלוש פעמים, במאורעות נפרדים, הנשיא חזר על אכזבתו מן השר. "ימים יגידו" מה יעלה בגורלו, אמר הנשיא.

לא היה כדבר הזה בתולדות הרפובליקה. נשיאים אינם מביעים אי אמון פומבי בחברי הקבינט שלהם. אם אינם מאמינים, הם מפטרים, או מבקשים התפטרות.

זו זכותם הטבעית והחוקתית. אבל התקפות יומיות על אישיותו של שר המשפטים ועל התאמתו לתפקיד מעוררות את הרושם שהנשיא מוכן להבאיש את ריחם של שריו לרעת התנהלותה של ממשלתו.

תוהו ובוהו

אתמול (ג') דיווחה רשת סי.אן.אן (שהנשיא מקפיד לתאר כ"רשת החדשות המזויפות"), כי מזכיר המדינה רקס טילרסון שוקל פרישה, הן בגלל התנהגות הנשיא כלפיו והן מפני שהנשיא מרבה "תוהו בוהו ומבוכה". מקור הקרוב לטילרסון תיאר את מהלך העניינים כ"מוות באמצעות אלף עלבונות קטנים" (פרפרזה על ניב אנגלי, "מוות באלף חתכים"). שלשום, בנאום בג'מבורי של צופי אמריקה, הנשיא איים לפטר את שר הבריאות שלו, אם הסנאט לא יבטל את רפורמות הבריאות של ברק אובמה.

"הוא יהיה מועמד של תוהו ובוהו, ואם ייבחר הוא יהיה נשיא של תוהו ובוהו", הזהיר ג'ב בוש, בשנה שעברה, כאשר התמודד נגד טראמפ על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. אבל "תוהו ובוהו" הוא איפיון מסובך. משתמע ממנו אובדן שליטה. זה ייתכן, כמובן, אבל מוטב להביא בחשבון גם את ההיפך: טראמפ אינו מאבד שליטה, אלא הורס תרבות פוליטית שעל מנת להחליף אותה.

*** רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny