זה לא אזריה

1. אחרי שתשקע משמעות ההחלטה ותצטנן התודעה - הכרחי ששני הצדדים יתכנסו לחשבון נפש. לא למריחת-נפש צינית, צדקנית, פוליטית, קבוצתית, חברתית, אפשר גם עדתית - שבה כל צד מחשיב את עצמו לאבי הצדק, החיים, האמת והמוסר, בעוד הצד השני הוא זבל אנושי - אלא חשיבה אמיתית ועמוקה, גם באמצעות גופים חברתיים נקיים מפניות: איך הגענו לזה. איך לא נמצא חכם אחד שהשתלט במהירות על הר הגעש, על חבורה גדולה של יהירים ופטפטנים שדחפה מדינה שלמה לתוך לבה רותחת. איך קרה שמשפט צבאי הופך לחגיגה פוליטית, תקשורתית ותעמולתית שפוגעת כל כך עמוק בצבא.

2. הכי חשוב: מה יקרה בפעם הבאה שיופצו צילומים של אירוע ביטחוני מביך (ספק אם "פרשת אזריה" היתה מתקיימת בעוצמתה הנוכחית, אלמלא צלם אחד שהחל להפיץ תמונות והכניס ללחץ את בכירי המערכת הפוליטית והצבאית) - למי אסור להיבהל, מי יעצור את שרי הממשלה הפטפטנים וחולי הכותרות, מי החכם האחד שלא יאפשר להיכנס למצב שבו עשרות טיפשים, פיקחים בעיני עצמם, לא יהיו מסוגלים לצאת ממנו. מי החכם האחד שיוכל לעצור מפולת לפני שזו תהפוך לטייפון הרסני.

3. אלאור אזריה לא באמת עניין מישהו מלבד בני משפחתו. זה לא אזריה שעמד לדין. לא החייל היורה ולא הלוחם המצטיין. גם בית הדין הצבאי, על ערכאותיו, לא באמת עניין מישהו. משפחת אזריה והשופטים הם הזוטא שבזוטא באירועים הללו. הם רק התירוץ. עוד תירוץ במלחמת האחים שמתנהלת כאן. בין ימין לשמאל, בועת תל אביב מול פריפריה חברתית גיאוגרפית, עושר גדול מול פרנסה קשה, חובשי כיפה מול המתיימרים להיות יורשי "כובע טמבל" - שעלו על ההזדמנות להכפיש זה את זה.

4. גם ראש הצבא גדי אייזנקוט נגרר שלא מרצונו, אף על פי שלא התאמץ במיוחד לעצור את הסחף בתחילתו. הצבא הנקי, נעדר האינטרסים, נגרר בכוח פנימה ברגע שהאירוע, שמאות ואלפים כמוהו קרו, קורים ועוד יקרו (לצערנו ולבושתנו) בחיי כל צבא לוחם, הפך לעניין "ערכי" והוצג כמשל ושנינה על ידי הצד האחד כ"מבחן לרוח צהל", "מבחן מוסרי וערכי", "טוהר הנשק" ו"קדושת החיים" - שאייזנקוט ואלופיו סומנו במכוון כאחראים להם. התגובה ממול כמובן שלא איחרה לבוא. בהתחלה טען הצד השני, המותקף, שמדובר בחייל אחד, באירוע נקודתי, מצב ייחודי, הגנה על חיים, פחד אישי וחשש לחיי החברים והאזרחים. אלא שהטיעונים האלה ניגפו מהר מאוד על ידי הצד "הערכי" שנהנה מיותר נגישות תקשורתית - אבל מפחות כוחות נוכחים ורועשים בשטחי ההפגנות. כך קרה שהתגובה החריפה, הקשה, האלימה, המבישה במיוחד של הצד התומך באזריה, לא איחרה לבוא בצורה של הפגנות, שלטים, רשתות חברתיות ומילים קשות שמקומן לא כאן.

האיבה טיפסה קומות, כשהמטרה, מעבר לתחושת ה"ביחד" של כל צד עם עצמו ומעבר לשעות החשיפה התקשורתית שכל הצדדים שאפו להן - שזה ישפיע על ניקיון הדעת של שופטי בית הדין הצבאי שמולו עמד אזריה. כל צד דיבר גבוהה-גבוהה על דמוקרטיה וחיים, אבל בהחלט ניסה להשפיע על בית המשפט לטובתו הוא.

5. על אזריה ועל שופטיו רוכבת המחלוקת הקשה בחברה בישראל: שני צדדים ששונאים אחד את השני. נלחמים זה בזה, חוששים זה מזה, בזים זה לזה. כל צד מוכן להוציא לעצמו עין וחצי, בתנאי שלצד השני ייעקרו שתיים. אזריה אמנם ישב על כיסא הנאשם, ועניינו הוכרע היום, אבל הוא יותר נשוא מאשר נושא. הוא החייל שעל גבו רוכבת כבר שנה ורבע תמצית הציבוריות בישראל: טינה, מחלוקת, מאבק מחריף ומקצין על ההגמוניה הפוליטית, הצבאית והחברתית. צד אחד ראה באזריה חייל צעיר, הילד של כולנו - וצד שני ראה בו את כל הרע האפשרי, כדוגמה לצד שעומד מולו.

6. הכי חשוב: לגמור עם הפרשה הזו היום. מי שיצא לא מרוצה - שיבלע את רוקו וישתוק. הטרגדיה הזו חייבת להסתיים השבוע, במקרה או בכוונה זהו שבוע תשעה באב.