"ביטלו לי הופעה כי איש אחד לא הסכים לשמוע שירת אישה"

חברה מסלובניה ביקשה ממני לשלוח לה קישורים להאזנה למוזיקה ישראלית. היא לא מכירה כלום ולא יודעת עברית. מה תשלח? מה מייצג את המוזיקה הישראלית ויקסום גם למי שלא מכיר את השפה והתרבות? שלחתי את הלינק ל"עטור מצחך" בהקלטה המפורסמת עם קורין אלאל ויהודית רביץ. החברה נמסה. "כל-כך יפה", היא החמיאה, "ואיזה קול נפלא יש לזמר, קול של איש טוב, וכמה יפה שרות שתי הזמרות, זה קסום. ממש", כך אמרה.

כשאני מספר לקורין אלאל היא מחייכת, ודוק מכסה את עיניה. "לאריק באמת היה קול של איש טוב. הוא גם היה איש טוב. קשה לפעמים להאמין שהוא איננו". הרבה זמן עבר מאז שאיינשטיין, רביץ ואלאל שרו את 'עטור מצחך'. 40 שנה, למעשה. היום היא כבר בת 62.

בזמן הזה הספיקה להפוך לזמרת ומלחינה של נכסי צאן ברזל של היצירה העברית, השתתפה ב'האח הגדול', התחתנה עם בת זוגה רותי, שאיתה היא מגדלת שני בנים, הוציאה 12 תקליטים ועכשיו יוצא ה-13, 'אחד האדם', ששמו ועצם קיומו קשורים בעקיפין לזמן שבילתה ב'בית האח הגדול' ב-2009. "לא היה מה לעשות שם בערב, אז קראתי בתנ"ך, וכשחזרתי הביתה המשכתי. התחלתי להתעניין ביהדות. משם הגיע התקליט הקודם שלי, שהיה הלחנה של מגילת קהלת בשלמותה.

"בקהלת כתוב לחיות את החיים כאחד האדם. מבחינתי, זו רוח השיר, האלבום והחיים שלי - להיות כאחד האדם, לא להרגיש שאני מעל מישהו ולא להרגיש שאני מתחת למישהו. 'קהלת' זו העבודה הכי גדולה שעשיתי בחיי, ואחריה אמרתי 'די, אין לי סיבה לעשות עכשיו עוד תקליט. מה יש לי להגיד?', הייתי רגועה, כאילו הוכחתי לעצמי משהו".

אז מה השתנה?

"אני לומדת מוזיקה אלקטרונית באופן מאוד רציני ומתקדמת בתחום. הקורסים עולים כסף, ולא היה לי נעים שייתנו לי אותם בחינם, אז הגענו לשיתוף-פעולה. הבאתי להם שירים שהלחנתי ואינם מוקלטים, והתלמידים הפיקו אותם. ממש אהבתי את התוצאה ואחד מהשירים היה 'אחד האדם'. כששמעתי אותו בעיבוד שלהם הכול התחבר, והבנתי איך אני רוצה שהאלבום החדש שלי יישמע".

את מוציאה אלבום שהפקת במימון המונים, הדסטארט שעשית באינטרנט. זה יוצא דופן.

"פעם היה מסך בין האמן לקהל, עד רמה שהיה אסור לצלם בהופעה והיה מרחק שחברות התקליטים שמרו עליו בין האמן לקהל. היה אסור לי לתת את הקול שלי להקלטה אחרת בלי אישור, וגם לא תמונה שלי. אתה מצטנף בתוך עצמך, אתה לא יכול לפגוש אמנים אחרים, אין שיתופי-פעולה ואם יש, אז זה מסובך וכרוך באישור. זה הוביל אותי לוותר על שיתופי-פעולה רבים. מאז שאני עצמאית, זו החלטה שלי. באו אליי מפיק וזמר שלא הכרתי עם שיר מקסים בצרפתית ואמרתי 'יאללה, עכשיו'. הלכתי לאולפן, שמתי פלייבק, שרתי איתו וזהו".

את אומרת שאנחנו מפסידים הרבה מאוד בגלל התיווך של חברות הענק.

"נכון. בסוף מי שנפגע זה הקהל. מהלך כמו שעשיתי פותח את כל החיים, זה מוריד את המחיצות מול הקהל, וההדסטארט זה ההמשך של זה. את מי שאוהב אותי אני אוהבת בחזרה, ומי שלא - לא. מי שרוצה לשמוע אותי ורוצה שאני אעשה מוזיקה, משלם מראש על היצירה, סכום קטן, ויודע שהוא עזר לאמנית שהוא אוהב לעשות מוזיקה שהוא ייהנה ממנה".

היה לך קשה, מבחינת אגו וחשיפה, לקדם את עצמך ככה?

"לא היה לי קשה בגלל שהבנתי שזה פתח היציאה של האמנים היום מהמצב הקשה שנכנסו אליו. זה נראה לי נורא יפה ונכון".

לא חששת ש...

"שלא יקנו?"

לא שלא יקנו, כי לא לקנות יכלו תמיד, זה, אני מניח, חשש שחיים איתו.

"כל החיים. 40 שנה".

לא על זה אני מדבר, אלא על החשש שיגידו 'היא פתטית, אין לה כסף, זמרת במעמדה מבקשת נדבות כדי להוציא אלבום'.

"זאת לא בושה שאין כסף. עולה המון להוציא אלבום, לפחות 90 אלף שקל. לא הרגשתי בושה כלל, להיפך, הרגשתי שזו אפשרות חדשה שהעולם נותן, ושאם אתה לא משתמש בה, אז אתה קורא לא נכון את המפה. לאנשים רבים יש תחושה שזה מביך עבורם, וזה ממש חבל. כשאתה עושה פרויקט כזה, מי שאוהב אותך נהנה לדעת שהוא חלק ושאת הפרויקט הזה אפשר היה להשיג רק ככה. זה הפתרון היום, אין פתרון אחר. מה, אני אלך לקחת הלוואה מהבנק? אנחנו בקושי חיים".

זה מפחיד להתבגר במוזיקה בישראל, בלי ביטחונות, בלי פנסיה?

"מאוד קשה. אין מה להגיד".

חשבת שתהיי במצב הזה בגיל 60?

"לא חשבתי שאני אחיה עד גיל 60. לא חשבתי שאחיה עד גיל 40 אפילו (צוחקת). ממש לא חשבתי אז שאני אגיע לגיל הזה ושתהיה לי משפחה, אז גם לא חשבתי על כסף".

ועכשיו?

"זה מאוד מפחיד, אבל עושים הדסטארט ולא לוקחים הלוואה, יש לי מספיק תשלומים אחרים. מנצלים את מה שיש".

אז חברות תקליטים ייעלמו?

"לא יודעת אם הן ייעלמו, אבל הרדיו מתפוצץ ולא מצליח לשדר שירים של כל מי שהוא רוצה. חברות תקליטים יכולות להמשיך עם האמנים שלהן, לקחת פה ושם, אבל מי ישמע את כולם ויבחר? זה כמו ים חדש, ולא מוכרים כמו פעם, אז אני לא יודעת עד מתי זה ימשיך להשתלם להן.

"אנשים לא לומדים היום מוזיקה, לא כמו שאנחנו למדנו, בצורה רצינית. דווקא רחוק מתל-אביב, בערים קטנות בפריפריה, יש חינוך מוזיקלי מאוד רציני. אני מסתובבת הרבה בבתי ספר למוזיקה כמרצה, והאיכויות גבוהות. רבים שואלים אותי אם כדאי להם להמשיך בזה אז אני תמיד עונה שמוזיקה זו שפה, וברגע שאתה יודע שפה אתה יכול לדבר ולתקשר בה, גם אם זה לא בהכרח יהיה המקצוע או הפרנסה שלך בעתיד, כי זה באמת קשה. אבל יהיה לך עוד ערוץ להבין דברים, לשדר ולעבד עם עצמך דברים כמו רגשות שהמוזיקה מכילה".

הפרנסה מגיעה מההופעות?

"כן, ומלעבוד כמפיקה עבור אנשים אחרים, שזה בכלל הכי כיף. היה לי חלום להתבגר כשיש לי אולפן ולעשות מיקסים, כי לא תמיד אני אוכל להופיע, זה הופך להיות קשה עם הגיל. למדתי כל החיים סאונד, ובארבע השנים האחרונות אני עושה את זה ונורא נהנית. זה לבנות את כל השיר ולבשל אותו".

איך זה שונה מחוויית ההלחנה?

"הלחנה זה יותר קשה, כי זה או שיוצא או שלא, וזהו. אבל במיקסים אתה יוצר את העולם של הבן אדם. אתה בונה משהו סביב האמן שמתאים לאישיות שלו, לדרך שבה הוא שר, לאיך שהוא כותב, ועושה את הפיניש בעצמך. מגיעים אליי הרבה זמרים שרוצים להקליט ולעשות מיקס. החל מוותיקים וכלה בחבר'ה צעירים שפרצו באיזו תוכנית ריאליטי".

כמו בית שבונים מהגג

בוגרי ריאליטי נפלטים בקצב לפלייליסט של גלגלצ. התחלופה גבוהה, והם לרגע נוגעים בשמים ואז מתאדים. "זו חוויה מטורפת לחבר'ה צעירים. הם מקבלים בבת-אחת את כל החבילה - אולפן, נגנים, מפיק, טלוויזיה, כל מה שחברת תקליטים פעם הייתה נותנת. הבעיה היא שלא תמיד אחרי שזה נגמר הם בכלל יודעים מה הם רוצים. כשאני נפגשת איתם אני רואה שהבן אדם פשוט רוצה להיות מפורסם. הוא לא יודע על מה הוא רוצה לדבר, על מה הוא רוצה לכתוב, כי זה לא מגיע מהבסיס. זה כמו בית שבונים ישירות מהגג. אני כל הזמן מחפשת אצלם איזה רעב. אם אין, אז אני לא נכנסת לזה. חייבים להיות רעבים כדי להתקדם ולא להישאר במקום. לקח לי עד גיל 28 להבין מה אני רוצה להגיד ולהוציא אלבום ראשון. זה משהו שדורש זמן, אי-אפשר שמישהו פשוט יבוא ויגיד לך 'תעשה ככה וככה'".

את חושבת שזה מקרי, או שההשטחה הזאת מכוונת? מאמנים שלא יודעים מה הם רוצים להגיד, שהם כלי ריק, הפוליטיקאים לא צריכים להיזהר.

"כן, יש בזה משהו. אין ספק שזה כיוון מסוים שאליו המדינה שלנו הולכת. אתה יודע, אני מרגישה את הבעיה בעיקר בקטע של ההדרה. הקהל הולך ונעשה דתי, הולך ונעשה קשה להם לשמוע אישה שרה. לא מזמן ביטלו לי הופעה כי היה דתי אחד בקהל שלא הסכים לשמוע שירת אישה. אחד. ובגללו ביטלו לכל השאר. זה משהו שלא היה פעם, ואני חושבת שהוא הולך ומתגבר היום ומקבל רוח גבית מהשלטון. זה היה ממש מבאס ועצוב. עם זה היה לי מאוד קשה".

המשכת הלאה, בלי שום תרעומת?

"זה ציער אותי מאוד, כי הייתי רוצה לחיות בעולם פתוח שבו כולם יכולים לשמוע את כולם. אבל אני לא יכולה לעמוד מול בן אדם שמאמין במשהו ולהגיד לו שהוא מאמין במשהו לא נכון, רק כי אני מאמינה במשהו אחר. זו האמונה שלו, זו הדת שלו, אני חייבת לכבד את זה. ואם הקבוצה שהזמינה את ההופעה החליטה שהיא רוצה להתחשב ברגשות הדתיים שלו - זכותם. הם הזמינו את ההופעה".

את מצפה לסולידריות בקטע כזה מתעשיית המוזיקה, שזמרים אחרים יגידו שהם לא עובדים עם גוף שמדיר נשים?

"מה פתאום (היא מגחכת בחוסר אמון), 'סולידריות'... איזה... שמע, עכשיו זו תקופת הדתיים בשלטון. וזה שלטון אחר ויש להם כוח שלא היה להם פעם. כל מה שיש לי לעשות זה להתקפל ולחכות שזה יעבור.

את חושבת שיש בישראל מלחמת תרבות?

"אני לא אדישה לכיוון שאליו המדינה הולכת ואני לא עיוורת, אבל אני לא יכולה לעמוד מול הדבר הזה, לא יכולה להגיד למישהו שאוהב מוזיקה מסוימת או תרבות מסוימת שהוא טועה ושזה לא טוב. אפילו אם אני חושבת ומרגישה אחרת. וגם יש הרבה צדק במה שהם אומרים. שמעתי את מירי רגב מדברת כמה פעמים ואני מאמינה שהיא מדברת מהלב שלה, אני מאמינה שהיא מדברת מכאב על תרבות שבאמת השתיקו ולא השמיעו ברדיו. אז עכשיו זה הזמן שלהם".

"סטרייטית במחשבה"

זה יכול להיות כל-כך מאכזב לפגוש אנשים שאתה מכיר ואוהב את היצירה שלהם. במקרה של אלאל, אי-אפשר היה לדמיין משהו יותר מקסים. הבית הכל-כך ביתי במושב גנות, שאת דלתו פותח ילד יחף, שני כלבים מזנקים עליי בכניסה ורותי ניגשת לשאול אם אני רוצה לשתות משהו. מסביב בלגן מחמם לב של צעצועים, בגדים, כלבים, חתולים, גיטרות ודפים עם שירים. ממש ככה, אני חושב לעצמי, ייראה הבית של אחותי הקטנה ובת זוגה עוד 20-30 שנה. מפליא שאלאל, הכל-כך נינוחה בתוך הדבר הזה, בכלל לא רצתה ולא תכננה משפחה.

למה לא רצית משפחה?

"כשגדלתי לא הייתה לי דוגמה טובה בבית. לא היה לי כיף לראות את המשפחה שלי ולא רציתי שתהיה לי משפחה כזאת. לא ידעתי שאפשר אחרת. היה קשה בבית. לא היה... כיף. זו החוויה שלי ממשפחה" (משתתקת).

עליתם לארץ כשהיית בת 8. מה קרה שם?

"כשעלינו מתוניס, המשפחה שלי הסתירה את זה ממני עד הרגע האחרון, מתוך פחד שאולי אספר משהו לאיזו חברה ושזה יקלקל את התוכנית. משהו בתחושה הזאת שלא סמכו עליי נשאר אצלי והציק לי המון המון שנים. כשנעשיתי אמא הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתן לילדים שלי תחושה שאני לא סומכת עליהם. אני תמיד סומכת, אני תמיד פותחת, אני תמיד מעלה הכול על השולחן, ואז - מה שיהיה יהיה. נתמודד".

איך נראו החיים שלכם כשניסיתם להיקלט?

"אבא שלי לא היה בבית הרבה, אמא שלי הייתה בודדה. אבא שלי לא אדם קל ויש שם עניין ביטחוני שאני לא ממש יכולה לדבר עליו, שבגללו גם היינו צריכים לעזוב את את תוניס ככה, במהירות ובסודיות".

ביטחוני?

"סוד צבאי שמור היטב. לא מדברת על זה. הוא מתעצבן עליי".

והשינוי ברצון למשפחה משלך בא מרותי?

"כן. היא הייתה נשואה שבע שנים לפני שנפגשנו ואז התגרשה. היא סיפרה לי שבעלה לא רצה ילדים ושזו אחת הסיבות שהם התגרשו. כל-כך נדהמתי מזה".

אבל למה נדהמת? הרי גם את לא רצית.

"נכון. אבל זה שגבר שהוא הבעל שלה אמר לה שהוא לא רוצה... אתם כבר זוג, אתם גבר ואישה, איך זה שאתה לא רוצה? זה פגע בי נורא בשבילה. היה לי מוזר. אני סטרייטית כזאת במחשבה. אז התגובה שלי, המיידית והאוטומטית, הייתה פשוט - בואי נעשה ביחד משפחה".

יש לי כותרת. קורין אלאל: "אני סטרייטית".

"ופולנייה (מתפקעת מצחוק). אולי זה יהיה טרנד חדש עכשיו. לחזור לארון בגיל 60".

בשלב הזה פורץ לחדר ילד ומתפנק בזרועותיה. כשהוא מפנה את הגב אני שואל אותה בלחש - האם ידעת שבקהילת הגייז בתל-אביב המושג 'יש לי כרטיסים לקורין' משמעותו שורות קוקאין? "וואו, זה מעולה. איזה קטע חמוד. גדול. אין לי כרטיסים לקורין", היא צוחקת.

בתור אייקון של מוזיקה יש משהו מסרס בציפיות ממך? נובלס אובליז' שכזה?

"מבחינת הקהילה ההומו-לסבית אני כבר לא ממש הולכת לאירועים ומצעדים. פעם הייתי, אבל אני מרגישה בשנים האחרונות שאני כבר לא צריכה את זה. חשוב שיהיו מצעדים, כי יש אחרים שזה חשוב להם".

פוחדת להזדקן כסוג של פתטית ברוקנרול?

"אני לא חושבת. אם יש לי אנרגיה לעמוד על הבמה ולהיות בכל הכוח שם, אז כל הכבוד לי. אם אני מצליחה להתרגש באותו רגע, זה מה שחשוב. ברגע שאעלה לבמה ולא אתרגש, לא יעניין אותי להופיע יותר".

מה את יודעת היום, ממרומי גיל 60, שלא ידעת בצעירותך?

"יש תובנה אחת מאוד חזקה שהגעתי אליה בגיל 50. הבנתי שתמיד הייתי סוג של פרויקטורית, מתמקדת בדבר אחד ועושה רק אותו. אם אני עובדת על תקליט, אני עושה רק את זה, וזהו. פתאום הבנתי שאני יודעת ויכולה לעשות עוד הרבה דברים, ושככה אני צריכה לחיות ולהתרחב. זה הביא אותי ללימודי הסאונד, ללימודי כתיבה, לעיסוק במוזיקה אלקטרונית, להפקה ולעוד דברים".