כולנו רובוט

א. שבועיים של חופשה ביפן חלפו עברו, לא יודע אם מהר או לאט וגם לא כל כך אכפת לי; אני לא מאלה שעומדים על הראש של הזמן עם שעון. נותרו רק עוד כמה ימים לסוף החופש, ונשאר רק לקוות שהזמן ינהג בי באותה אדיבות שאני נוהג בו וייקח את עצמו ברגוע.

את מרבית השבוע שעבר בילינו בטבע היפני; אחרי קיוטו נסענו להאקונה (Hakone) ומשם לטאקאיאמה (Takayama), המכונה האלפים היפנים; חמישים גוונים של ירוק ויופי. שדות אורז, חלקו למאכל וחלקו לסאקה, הרים נישאים ונהרות שוצפים. העין לא שבעה, והנפש מתפשטת במרחב כמו גלידה בשמש או כמו הסליים הזה של הילדים על ספה.

אם יש דבר אחד שלמדתי בכל השנים של החופשות והמסעות, זה שלוקח זמן להיכנס לקצב של מקום. כמו שהגוף צריך כמה ימים כדי שתרופה תתחיל להשפיע או כדי שרעל יתנקה, ככה הנשמה צריכה את הזמן שלה כדי שמקום יוכל לחלחל ולהיטמע; לפי מדידות שערכתי על עצמי זה לוקח בין שבוע לעשרה ימים. פחות מזה זה לא באמת חופש, רק קפיצה לחו"ל.

ב. אהבתי את הטבע, לא אכחיש, אבל לא היה גבר מאושר ממני בכל העולם כולו כשרכבת הקליע הנהדרת עצרה בטוקיו, בתחנת שינאגאווה (Shinagawa), ופלטה אותי בחזרה אל העיר הכי נהדרת בעולם. ולא רק הכי נהדרת, גם הכי גדולה - למחרת בבוקר מיהרנו לעלות לגג של מגדל מורי (Mori) ומגובה של כ-240 מטרים התפרס מולנו המטרופולין העצום מאופק עד אופק בצורה פנורמית, גועש ופועם וסופו לא נראה לעין. מילולית. פשוט אי אפשר לראות את הסוף. כ-35 מיליון אישה ואיש, 35 מיליון חלומות ואכזבות ושאיפות והחמצות וכאבי שיניים ואורגזמות. מראה שאין שני לו ותחושה שאין דומה לה. לא הייתה ברירה, הזמנו שני קוקטיילים ושתינו אותם לחיי כל בני האדם.

ואפרופו בני האדם, לפחות בכל הקשור ליפנים יש כל הזמן פחות ופחות מהם. כבר לא מעט עשורים שהחברה היפנית הולכת ומתמעטת. במילים פשוטות ובלי להיכנס ליותר מדי מספרים - מתים פה יותר ממה שנולדים. כמיליון איש בשנה נגרעים מהאומה היפנית, שמולידה פחות ופחות (1.4 ילדים לאישה בממוצע) ומזדקנת יותר ויותר. זה לא שאתה לא רואה ילדים ברחוב, אתה רואה, אבל הם מעטים. הרוב זקנים. לפעמים זקנים מופלגים. התחזיות הדמוגרפיות עגומות למדי, ומאמצי הממשלה להגביר ילודה לא הצליחו מי יודע מה עד עכשיו - והאמת שהם מאמצים די עלובים.

גם בגלל זה היפנים חלוצים כאלה בתחום האוטומציה והרובוטיקה (ובמקביל הם גם דוחים עוד ועוד את גיל הפרישה): זה לא רק שהם אוהבים שהכול אוטומטי - פשוט אין מספיק אנשים שיעשו את הדברים שצריך לעשות.

הכול פה מאוד אוטומטי ורובוטי, לפעמים זה ממש מצחיק, כמו אסלה שמרימה את המכסה כשאתה נכנס לשירותים. או כמו פח זבל שאתה זורק לתוכו פחית והוא משמיע כל מיני קולות. אני מתקשר יותר עם מכונות מאשר עם אנשים, וזה בסדר מבחינתי. ואפרופו מה שכתבתי קודם, שלוקח זמן להיכנס לקצב של טוקיו: אחרי שבועיים פה אני מוצא את עצמי עומד מבולבל מול דלת שלא נפתחת מעצמה. מה עושים עכשיו, לעזאזל, ואיך נכנסים פנימה או יוצאים החוצה?

אבל לא תמיד זה כל-כך מצחיק. התופעה הזו, של הירידה בילודה והעלייה בתוחלת החיים וההחלפה של אנשים במכונות גובה מחיר חברתי כבד: ניכור, דיכאון וחרדה אצל הצעירים. מחקרים מראים שצעירים לא מקיימים יחסי מין עד גיל מבוגר, רבים מהם פשוט לא מצליחים להתמודד עם המצב. יש לזה אפילו שם: "היקיקומורי" - התבודדות. מאות אלפי צעירים מכונסים אל תוך עצמם, לא מצליחים לעמוד בציפיות.

כמה לא מפתיע היה לקרוא שהחברה היפנית מדחיקה את התופעה הזו.

ג. וכל הנאמר לעיל בא בניגוד משווע, זועק, לזה שהכול פה נורא, אבל נורא, כיפי ומשחקי וילדותי, כמעט תינוקי. דמויות אנימציה ענקיות בכל מקום, כל דבר משמיע מוזיקה מצחיקה, מהרמזור ועד הרכבת. הכול זה קומיקס, הכול בצבעים בוהקים, הכול נורא חמודי כזה - חתלתולים ודובונים ויצורים דמיוניים. הכול נראה כמו הזיה. אנשים מטיילים עם כלבים קטנים ומעוצבים בתוך עגלות תינוק, אנשים מתלבשים כמו בובות.

אתה רואה אותם עושים סלפי, הם כל הזמן עושים סלפי, שולפים חיוך אוטומטי מהארסנל, מסמנים V באצבעות. יש בזה משהו עצוב ונוגע ללב, כי מול כל השמחה והמשחקיות והילדותיות יש המון תוגה, ופחד, ואלימות ודכאנות מינית. היא קיימת בקומיקס שלהם, וכמובן, גם באמנות. אפשר לקרוא את זה בספרים של בננה יושימוטו, הרוקי מורקמי ואחרים. כאילו משהו ברצון האנושי הכי בסיסי נעלם.

אתה רואה יפני לבד ברכבת: אם הוא לא בטלפון, הוא ישן. הם ישנים כמו חיילים קרביים ברכבת ישראל ביום חמישי: שינה עמוקה, חזקה, אנשים שבזמן ערות נמנעים ממגע, נרדמים ומשעינים ראשים זה על זה - זרים גמורים - כאילו היו נאהבים.

הפער הזה, בין כל מה שתואר לעיל ובין העליצות המוגזמת והלפעמים ממש מופרכת - הכול פה נע על הספקטרום שבין המשוגע למטורלל - בין הצבעוניות והצעקנות והשפע והגובה והרעש של מרכז העיר (הו, שיבויה אהובה! הו, שינג'וקו הנהדרת! הו, אקיהברה המטורפת!) לבין הסדר והשקט והניקיון והאסתטיקה וההקפדה ובין כל מה שאתה יודע שקורה פה ולעולם לא יראו לך אותו, יכול לכאוב בלב. לפעמים בא לי לחבק יפני, להגיד לו תשחרר גבר, תשחררי אחותי.

אני אומר לעצמי שאני תייר ומה אכפת לי, ואני באמת תייר ומה אכפת לי באמת - כאילו שאין לי מספיק צרות כישראלי. ובכל זאת. אכפת לי. כי אחרי שאתה יודע, אתה לא יכול שלא לדעת. והקטע הוא שאני יודע כל-כך מעט על מה שקורה פה. לפני כמה ימים ישבתי באיזה בר והתחלתי לדבר עם איזה צרפתי שגר פה עשרים שנה וזה בדיוק מה שהוא אמר לי: אחרי עשרים שנה הוא עדיין לא יודע כלום על מה שקורה פה, אחרי עשרים שנה והם לא מקבלים אותו יותר ממה שקיבלו אותו ביום הראשון.

ד. טוב, בואו לא נהיה כאלה קודרים. למרות, ואולי בגלל, שהכול פה כל-כך מוזר, זה עדיין המקום הכי טוב להיות בו: היינו במוזיאונים פשוט נהדרים, בפסטיבלי זיקוקים שמאירים את שמי הלילה לאורך שעות, ביקרנו במסעדת הרובוטים בשינג'וקו - ללא ספק אטרקציית התיירות הכי מופרכת שהייתי בה, והייתי בלא מעט.

קשה לתאר מה קורה שם: מין מחזמר מהגיהינום, משותף לבני אדם ומכונות. לקרוא לזה מתקפה על כל החושים אפילו לא מתקרב. רעש מחריש אוזניים הוא דממה דקה ליד מה שקורה שם, וצבעים מרצדים הם אפלה מוחלטת לעומת מה שרואים שם, שלא לדבר על שלל היצורים המשונים שעוברים מולך - רובוטים ענקיים שרוקדים לצלילי מייקל ג'קסון, דינוזאורים מפלסטיק שאוכלים דוגמניות וכוריאוגרפיה בסגנון שיכול לייצג את אזרבייג'ן באירוויזיון. בחיי שזה הדבר הכי מופרך שראיתי בחיים שלי. נהניתי לאללה.

אדם חייב להיות בטוקיו, לפחות פעם אחת. זו הפעם השלישית שלי, כאמור, ואני מוכן לשים 15 שקל שזו לא האחרונה. המקום הזה ממכר, הוא גורם לך לחוש כמו ילד קטן - אתה מסתובב ברחובות פעור עיניים ונלהב, אתה כל הזמן רוצה לראות הכול, לנסות הכול, לגעת בהכול, לעלות לגג של כל בניין, לפתוח כל דלת ולרדת לעומקו של כל מרתף. המקום הזה גורם לך להרגיש שעוד לא ראית כלום, והוא עושה לך את זה כל הזמן - ואתה יודע שבאמת לא ראית כלום, וגם לא תצליח לראות. זו תחושה נהדרת. אני רוצה להרגיש אותה כל הזמן. ז'תומרת, לא יודע אם כל הזמן, אבל בטח כל חופשה.

ה. וכמובן, האוכל. אני שונא את כל הדיבור הישראלי החדש על אוכל. בעיניי, אוכל זה משהו שצריך להכניס לגוף בשביל לחיות, ושפים לא תורמים או מעצבים תרבות יותר ממתדלקים בתחנות דלק. אבל אוכל בטוקיו זה סיפור אחר. אתה יכול לאכול פה לנצח ולא להתקרב להשלים אחוז מההיצע.

אכלתי מדוזה. לא ידעתי שזה מדוזה עד אחרי שאכלתי אותה ושאלתי מה זה היה. היא הייתה מוחמצת, והאמת שזה לא היה כל-כך גרוע. בקרוב בפלאפל הקרוב למקום מגוריכם.