מדוע למנוע לינות אצל האב?

החוק החדש, אשר מחייב בני זוג להשתתף בפגישות ביחידת הסיוע של בית המשפט, בטרם יוכלו להגיש תביעות האחד כנגד השני, נועד לגרום לצדדים לחשוב היטב על צעדיהם, לפני שהמשבר יידרדר למלחמה משפטית, אך למרבה הצער, לא פעם מנוצל פסק-הזמן הכפוי על-ידי מי מהצדדים כדי לקבוע עובדות בשטח.

כך למשל כאשר האם מגישה לבית המשפט בקשה ליישוב סכסוך, היא בעצם מונעת בכך מהאב להגיש תביעה לחלוקת הסדרי השהות של ילדיהם בין שני ההורים במשך מספר חודשים. על-פי לשון החוק, האב יכול להגיש לכאורה בקשה לסעד דחוף בנושא זה, אך זאת רק "במקרים חריגים", שבהם נדרש האב להוכיח כי אם ימתין את מספר החודשים הקבוע בחוק לפני קבלת הזכות להגיש תביעה, "ייגרם נזק של ממש לצדדים או לילדיהם".

מה יקרה אם כן במקרים "הרגילים" ולא "החריגים"? ההורה הדומיננטי יותר בטיפול בילדים, לרוב האם, עלול להכתיב להורה השני מתי הוא יכול להיפגש עם ילדיו, וכל עוד הוא לא מונע לחלוטין את המפגשים, קשה לתאר שמדובר במקרה חריג שבו ייגרם "נזק של ממש" לילד או להורה - אלא "רק" צער, געגועים, עוגמת-נפש ופיתוח נורמה מסוכנת, שעלולה להשליך על המשך חלוקת הסדרי השהות מאוחר יותר, כי "הילד כבר התרגל".

בהחלטה שניתנה לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה, השופט העניק פרשנות רחבה לאפשרות של האב לבקש את עזרתו, כאשר האם מנצלת את תקופת יישוב הסכסוך כדי להכתיב את היקף הסדרי השהות שלו עם הילדים, גם מבלי שהוכח כי גרמה בכך נזק של ממש.

לטענת האב במקרה זה, מאז שהוא עזב את בית המגורים המשותף, האם הפכה את עצמה ל"בעל הבית" בכל הנוגע לקשר בינו לבין הילדים, בני 5 ו-8, והודיעה לו כי לא תאפשר להם ללון בביתו. בכך למעשה, טוען האב, משתמשת האם בהסדרי השהות של הילדים בביתו כקלף מיקוח במשא-ומתן שהם מנהלים בנושאים הכרוכים בגירושים.

בית המשפט דחה את טענותיה של האם כי לינה בבית האב עלולה לבלבל את הילדים, הזקוקים לתקופת הסתגלות למצב החדש, ואף עלולה לגרום להם נזק אם האב יימלך בדעתו וישוב להתגורר עם האם כחלק משלום-בית.

כמו כן דחה בית המשפט את בקשת האם להמתין עם לינות הילדים אצל האב עד לקבלת תסקיר רשויות הרווחה, אשר יבחנו האם טובת הילדים היא לישון אצל אביהם.

ברירת המחדל, קבע בית המשפט, היא שלשני ההורים יש זכויות שוות לגבי היקף הקשר עם ילדיהם, מבלי שלהורה האחר תהא זכות וטו על קשרים אלה, למעט אם הוא מצביע על סיכון ממשי הנשקף לילדים במסגרת הסדרי השהות אצל אותו הורה. לגבי סיכון כזה, יהא על ההורה הטוען לכך להסביר גם הכיצד קיים לילדים סיכון מההורה האחר אם ילונו אצלו, אך סיכון זה אינו קיים כאשר הם שוהים אצלו במהלך שעות היום.

העובדה שהאם לא פנתה בעצמה בסעד חירום לבית המשפט כדי לבקש את מניעת לינות הילדים אצל האב בשל מסוכנות, אלא בחרה להכתיב עובדות בשטח באופן חד-צדדי, עומדת לחובתה במידת האמינות שנותן בית המשפט לחששותיה.

בשורה התחתונה, בית המשפט קבע כי אין כל סיבה למנוע מהילדים ללון אצל האב כמחצית מהזמן, שהרי האב אינו לוקח את הילדים למקום חשוך ונידח, בו אין יודעים את הנעשה איתם, ועל האם "לשחרר" ולתת אמון ביכולתו של האב לטפל בילדיו גם ללא פיקוחה הצמוד. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il