"אנחנו מטפלים"

סגן נשיא ארה"ב ניסה השבוע לשכנע ארצות קטנות וחלשות, שהגיאוגרפיה היתלה בהן, כי לאמריקה "אין בעלות ברית קטנות, יש לה בעלות ברית איתנות".

הוא ביקר בשלוש ארצות, שחרב רוסית סמוכה אל צווארן, במפורש או במשתמע: גיאורגיה, אסטוניה ומונטנגרו. הראשונה איבדה חמישית משטחה לרוסיה לפני תשע שנים; השנייה הרבה יותר מדי קרובה לפטרבורג, וחשופה לאיומים ולהטרדות; השלישית הרבה יותר רחוקה, על שפת הים האדריאטי, אבל היא חשפה בתחילת השנה ניסיון רוסי לחולל הפיכה נגד ממשלתה הפרו-מערבית.

אסטוניה הצטרפה לנאט"ו לפני 13 שנה. מונטנגרו הצטרפה לפני חודשיים. גיאורגיה החמיצה את הרכבת, אם כי היא מנסה לטפח יחסים צבאיים כלשהם עם ארה"ב.

"אין בעלות ברית קטנות" היה חיווי רב משמעות. אפשר אולי לתאר אותו כ"אנטי-טראמפיזם".

פגישת המרפקים

נשיא ארה"ב אינו מתעניין בבעלי ברית, ועוד פחות מזה הוא מתעניין בבעלי ברית קטנים, או זעירים. במידה שהיו נחוצות ראיות, אפיזודה אחת סיפקה אותן בפגישת הפסגה של מנהיגי נאט"ו בבריסל, בחודש יוני. היא זימנה פגישת מרפקים בין טראמפ לראש ממשלת מונטנגרו.

29 מנהיגי נאט"ו הוזמנו להצטלם בתמונת המחזור המסורתית. נשיא ארה"ב דחף בגסות את האיש ממונטנגרו, כדי להתייצב לפניו. לא היה חיוך, לא הייתה התנצלות, לא הייתה טפיחה על הכתף. מנהיג העולם החופשי החליט שהבן-בלי-שם הזה יכול ללכת לכל הרוחות.

ספק אם טראמפ ידע את מי הוא דוחף. ספק אם הוא ידע מה זו מונטנגרו, או איפה היא נמצאת. זה כשלעצמו לא נורא. נשיאים אמריקאים אינם נבחרים על יסוד ידיעת טריוויה, או על סמך בקיאות יוצאת דופן בכרטוגרפיה.

אבל המרפק ננעץ לא במונטנגרו בלבד, אלא בעצם הרעיון של שותפות גורל בין חברות הברית הצפון אטלנטית. ולדימיר פוטין היה נועץ בדיוק אותו מרפק, בדיוק באותו איש. סוף סוף, הרוסים יצאו מגדרם למנוע את כניסת מונטנגרו לנאט"ו. הם ניסו להוכיח לה שמקומה הטבעי הוא בברית של האומות הסלאביות. מונטנגרו עמדה על דעתה.

למרר את חיי המערב

ב-1939, אחד החיוויים הידועים ביותר לשמצה של עידן הפייסנות כלפי היטלר היה (בצרפתית), "למות בשביל דנציג?" זו הייתה עיר הנמל הגרמנית לשעבר בחופי פולין, שנוהלה בידי חבר הלאומים (גלגולו הקודם של האו"ם). היטלר דרש את דנציג, פולין סירבה. מדוע זה הציוויליזציה המערבית צריכה לחזור ולקפוץ אל השוחות של 1914, כדי להציל את דנציג? שאלו הפייסנים (בצרפת).

תעמלן זריז היה יכול למרר את חיי המערב, אילו התחיל מערכה תחת הכותרת "למות בשביל טאלין?" (בירת אסטוניה), או "למות בשביל פודגוריצה?" (בירת מונטנגרו). מכון המחקר ראנד חישב ומצא זה לא כבר, שלרוסיה יידרשו 36 שעות כדי להשלים את כיבושן של שלוש המדינות הבלטיות הקטנות, אסטוניה, לטביה וליטא.

לא להגיב על התקפה רוסית אינה אופציה. אמנת נאט"ו מחייבת התערבות לצד בעלת הברית המותקפת. לכאורה, נשיא אמריקאי שיסרב להתערב יהפוך מיד מועמד להדחה, מפני שלאמנת נאט"ו יש מעמד של חוק בארה"ב.

סגן הנשיא השמיע את כל ההצהרות הנחוצות במרוצת דילוגיו בשלוש הקטנות. הוא הטעים, כי הוא מדבר בשם נשיא ארה"ב. אבל האומנם? הנשיא הזה מסרב עכשיו להגדיל את מצבת הכוחות האמריקאים באפגניסטן, כדי לנסות ולהציל אותה מהתמוטטות. ג'ון מקיין, העומד בראש הוועדה לענייני ביטחון של הסנאט, מתלונן כי עברו 6 חודשים ויותר, וממשל טראמפ עדיין לא הודיע על אסטרטגיה לבלימת הטליבאן.

מטפלים בכל דבר

הנשיא הפגין השבוע את מידת העניין שלו, ואת שליטתו בחומר, כאשר נשאל, בפתיחת מושב הקבינט, על מזימות צפון קוריאה. מומחים חישבו ומצאו שהטווח הפוטנציאלי של טיליה הבין-יבשתיים החדשים מגיע לפחות עד שיקאגו, אולי עד וושינגטון. "אנחנו נטפל (handle) בצפון קוריאה, אנחנו נוכל לטפל בצפון קוריאה, היא תטופל, אנחנו מטפלים בכל דבר" (וידיאו, http://tinyurl.com/handle-nk-trump).

הטיפול האחרון "בכל דבר" לא כלל לפי שעה חתימה על חוק הסנקציות החדש של הקונגרס נגד רוסיה. הנשיא, המזדרז לצייץ את תגובותיו על עניינים של מה בכך, עדיין לא הגיב על הודעת הגירוש הממשמש ובא של 755 דיפלומטים ואנשי סגל אמריקאים מרוסיה. זה אקט האיבה הגדול ביותר של רוסיה מאז סוף המלחמה הקרה, ובעצם גדול יותר מכל אקט עונשין דומה בימי המלחמה הקרה.

נחטפו באישון לילה

לפחות השבוע נראה כי רק בארץ אחת טראמפ משדר על אותו הגל כמו רוב חברי הקונגרס: ונצואלה. המשטר שם, המכנה את עצמו "סוציאליסטי מהפכני", עשה השבוע עוד צעד לכינון דיקטטורה מלאה, באמצעות בחירות כוזבות ל"אסיפה מכוננת".

האסיפה הנבחרת תכתוב חוקה חדשה, שתעניק לנשיא ניקולס מאדורו שליטה מלאה על כל מקורות הכוח. היא תפזר לכל הרוחות את הקונגרס (פרלמנט), הנמצא בשליטת האופוזיציה. שניים ממנהיגי האופוזיציה נחטפו באישון לילה מבתיהם, והושלכו לבית כלא צבאי.

ונצואלה היא אכזבה מרה מכל בחינה שהיא, בייחוד זו של השמאל. היא נועדה להיות סיפור הצלחה של חלוקת משאבים צודקת לטובת העניים. תחת זאת, עם עתודות הנפט הגדולות ביותר בעולם, היא נמצאת בשלב מתקדם של התמוטטות כלכלית. רק נאמנותם של כוחות הביטחון מקיימת את משטר מאדורו. בשבועות האחרונים נורו למוות בערך 120 מפגינים נגד המשטר.

בתחילת השבוע הודיע ממשל טראמפ על סנקציות נגד הנשיא מאדורו. נכסיו בארה"ב, אם אמנם יש לו נכסים כאלה, יופקעו. הכניסה לארה"ב תיאסר עליו (אם כי הוא יוכל להגיע למרכז האו"ם בניו יורק). אמריקאים לא יורשו לבוא אתו במגע.

הנפט המלוכלך

לסנקציות האלה יש משקל סמלי בלבד. לארה"ב יש הכוח להטיל את העיצומים האולטימטיביים: להפסיק לרכוש נפט בוונצואלה; להשתלט על ארבעת בתי הזיקוק ועל תחנות הדלק של חברת Citgo, בבעלות ונצואלה; ולאסור על ונצואלה לזקק את הנפט הגולמי, "המלוכלך", על אדמת ארה"ב לפני שיווקו. המהלומה הכספית תהיה מיידית וקטלנית. אבל הסבל לאוכלוסייה האזרחית יהיה עצום. יתר על כן, מחירי הנפט בשוקי העולם יעלו, הדלק לצרכן האמריקאי יתייקר, והכנסות נפט יזרמו לקופותיהן של רוסיה ושל איראן.

זה לא יקרה. אבל מעניין לשמוע את ממשל טראמפ מטיף מוסר לוונצואלה על דיכוי זכויות האדם ועל רדיפת האופוזיציה. איננו שומעים הטפות מוסר כאלה לרוסיה, לסין, לטורקיה, למצרים ולערב הסעודית. אבל מאימתי ארצות מחילות אמות מידה הגונות ושוות? ממתי עליהן לדבר אמת?

ונצואלה אינה עולה אוטומטית על הדעת כאשר אנחנו מחפשים את המשבר הבינלאומי הגדול הבא. אין לה למשל טילים גרעיניים. אבל מוטב לעקוב אחריה. אם היא תצא מכלל שליטה, ואם ארצות שכנות יוצפו במיליוני פליטים ונצואליים, טבלת המשברים הבינלאומיים של הנשיא טראמפ תשתנה בן-לילה.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny