רגע של גילוי לב נחוץ לנו פה: הכותבת אינה קולית, והסיבות הרשמיות להלן: לגור בדיזנגוף פינת בן גוריון בתל-אביב, לאכול צמחוני (סליחה, פסקטריאני) מגיל 12, להתאמן בפילאטיס, לנעול הוויאנס וללבוש זארה (אבל להשתתף באתגר חודש ללא קניות, כמובן), להקשיב לחדשות ברדיו ולחיות בזוגיות הטרוסקסואלית מונוגמית; זה לא קול. אבל מה כן?
ולענייננו, יש שיטענו שלהיות קול (הכוונה למילה cool, קריר בעברית) הוא עניין ישן בעל היסטוריה מתמשכת, ושקולים הסתובבו בקרבנו עוד במאה ה-15. הייתה זו תופעה חוצת יבשות ותרבויות, שהמופע שלה מתואר כעניין של אסתטיקה וגישה שמשדרת רוגע ללא פשרה - בין אם היו אלה האריסטוקרטים הבריטים הגנדרנים, או לוחמים אפריקאים שגרפו ניצחונות בקרבות. על אילו עקרונות עומד קיומו של הקול, אתם בוודאי שואלים את עצמכם. אפשר להסביר את רוח המושג בשני משפטים: מדובר בטיפוס אדיש ובלתי מתאמץ, שעולה ממנו ניחוח של מרד נעורים תמידי, כשבאופן פרדוקסלי הכול בו נכון, עדכני ומדויק, בדיוק כמו שצריך להיות. הקוליות מתבטאת לא רק בגישה, אלא גם באופנה, במוזיקה ובבחירות מובחנות בטעם התרבותי בכלל.
המושג קול, בשימושו הרווח כיום, התגבש לאחר מלחמת העולם השנייה. אז החלו השינויים באופני הייצור, ובהתאם לכך נוצרו גם שינויים בהרגלי הצריכה ובאופן שבו אנחנו צורכים את עצמנו, כשכמיהתנו נישאת אל מי שהיינו רוצים להיות. הקוליות היא בית מדרשו של האינדיבידואל המקדש את עצמו, אבל באירוניה. ולמה זה אירוני, אתם שואלים? ובכן, תת תרבויות, אוונגרד ובוהמה, כל אלו הן דוגמאות לתנועות נגד שצמחו אל מול הקונפורמיזם הרווח והיו לדבר העדכני, המהפנט, למה שכדאי לדבר עליו ולהיות חלק ממנו. ומה בסופם של כל אלה? שוק הפשפשים, כרובית בפיתה מאת אייל שני, אביב גפן ובירה מכבי הם רק כמה דוגמאות לדרך שעובר הקול מהמקום המתריס והמסתורי ועד לרגע שהוא הופך לנחלת הכלל. ועוד נגיע בסוף לדיון בהם ובאיך ראוי לדרג אותם בסולם הקוליות שלי (רמז מטרים: מדובר בציון המדשדש בין החציון לתחתית).
בשנות ה-60 העליזות קם דור חדש של צעירים, שנולדו לאחר המלחמה בעולם שהגישו להם הוריהם, ורצו לפנות את הדרך לעולם שעושים בו אהבה ולא מלחמות. ההיפים ביקשו מהפכה. הם דיברו על חזרה לטבע ויצירה של מקום שוויוני, הגברים גידלו שיער עבות (שהשלכותיו הקשות על שיער הפנים המלוכלך של גברברי ארצנו ניכרות עד היום) והנשים השאירו את החזיות בבית. רוח של מרד נעורים ושחרור מכבלים לא נחוצים התבטאו באופנה ובמוזיקה, וגם בדרך החיים. זה לא היה מרד שהגיע כהתקוממות עממית, אלא מרד של צעירים שבעים במצב סוציו-אקונומי נוח, שאפשר להם לפנות זמן לכינון רעיונות חדשים ולהפצתם, עד שהפכו לתנועה של ממש. כשבגרו, הפכו הצעירים לבורגנים מהוגנים, אולם הניחו את המסד לרעיונות שנצרבו בתודעה וחוללו שינוי.
תרבות הרוק צמחה אי אז, לא כרעש רקע, אלא כסממן מרכזי של התקופה. מועדון ה-27, תחילתו בסיפורים על שימוש מופרז בסמים והרס עצמי וסופו היא רשימה הולכת ומתארכת של יוצרים שמצאו את מותם הטרגי בהיותם בני 27 בלבד. ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון ועוד, נאספו אל אבותיהם בשיא הצלחתם והמיתות שלהם השאירו אותם צעירים לנצח, כשהם הופכים לאגדות חיות ומעוררות השראה לדורות הבאים.
באותן שנים התגבשה בארץ חבורת 'לול'. אריק איינשטיין ז"ל, אורי זוהר, יהונתן גפן ושלום חנוך היו שובבים לא קטנים בצעירותם, והושפעו רבות מהמתרחש מעבר לים. ההתמזגות של החוץ עם האקלים המקומי יצרה את סמל המגניבות הארץ ישראלית האלמותי. קו שהמשיך את דמות הצבר הקוצני, שהיה לאביה הראשון של הקוליות הישראלית. החבר'ה, אם לומר זאת בפשטות, לא ממש שמו קצוץ על אף אחד ואחת. זוהרם לא דעך מעולם והם נשארו אייקון, אנשי תרבות מובילים וסמל לרוח התקופה. אולם, ממרחק הזמן, עלו ביקורות נוקבות על ההתנהלות ההוללת והיחס השוביניסטי והמשפיל לנשים של חברי 'לול'. היום תתגלה אפס סובלנות להתנהגות כזו, כי בינינו, 'יבוא לך דינה', זה הכי לא קול שיש. למרות הביקורת, דמותו של הקול נשארה בצלמם גם בעשור הבא - מחוספסת, עוקצנית ומסוקסת להחריד.
שנות ה-80 והעולם אפור ולא ק ל בכלל, בסימן המלחמה הקרה ומרגרט תאצ'ר. מלבד הרוח האפרורית הזו, היו כמה דברים שדווקא כן תפסו. זוהי רק תחילתה של רשימה של דברים נטולי אפיל בעליל, שנחשבו בזמנו לשיא המגניבות: חותלות ('תהילה' ו'פלאשדאנס' היו להיטים), בגדי ניאון, קוקו צד לנשים והשיא, שמעלה בי את רמת החרדה - תספורת מאלט לגברים. מה שכן קרה, והוא רגע מכריע וקול לענייננו, הוא שרשת MTV עלתה לשידור והגיע העידן שבו, כמאמר השיר המפורסם, 'הווידיאו הרג את כוכבי הרדיו'. תרבות הפופ הלכה וצברה תאוצה, ואנחנו זכינו באמנים כמו פרינס, מייקל ג'קסון וג'ורג' מייקל תנצב"ה שהסתלקו מאתנו, ולמדונה אחת בלתי נלאית, שעדיין כאן.
כשהיא שרה את כל האמת בפנים, 'כי אנחנו חיים בעולם חומרני ואני נערה חומרנית', מדונה מיצבה עצמה כסמל לנשיות שלא רואה ממטר, עם בלונד בוהק, מעט בגדים וקיתונות של אטיטיוד. ואם בחומריות עסקינן, אז לא נשכח את הווקמן והבומבוקס, שאפשרו לאנשים לצרוך מוזיקה לפי טעמם האישי במרחב הציבורי. היה זה חיבור מובהק בין המעשה הקולי לצריכת טובין. אי אז באייטיז חל מפנה, והקוליות הופקעה מידי המיעוט המגניב ונוכסה על ידי התקשורת, התאגידים ואנשי הפרסום, שהחלו לבסס אותה באופן ציני למדי, כמעשה צרכני. בישראל גילו את הזמר אדם, שהיה לדבר הקולי ביותר שניתן היה לחלץ מהגרסה המקומית לשנות ה-80, בציון עובר בקושי. וכך, בא לפרקו העשור הכי מיותר של המאה ה-20.
הגענו לניינטיז, איזו התרגשות. זו הייתה שנת 1994 ככל הנראה, ואז, בגיל עשר, התאהבתי לראשונה בחיי. מופע הארנבות של ד"ר קספר הגיעו להופעה בבריכת היישוב הקהילתי שבו גדלתי, וכשהגיטריסט אורן ברזילי עלה לבמה נעתקה נשמתי. פרוע, קופצני, שר והולך נגד הזרם, מרושל, ובקיצור, המשל לסקס, סמים ורוקנרול. גל של רוקיסטים שהופיעו במועדון התל-אביבי האגדי רוקסן שרו (או צעקו) בכאב על אהבה ודיכאון, ואביב גפן הצעיר ביכה את הדור המזוין שאנחנו.
הסצנה הרוקיסטית המטונפת הזאת הייתה יבוא ישיר מסיאטל, ובאמריקה כמו באמריקה, הגראנג' עשה את זה באקסטרים, וב-1991 יצא 'מריח כמו רוח נעורים' של נירוונה, שהיה ללהיט חובק מצעדים. שלוש שנים אחר כך קורט קוביין, סולן הלהקה, שסבל מדיכאונות והיה צרכן כבד של סמים, התאבד בברוטליות. בכך הוא הצטרף לרשימה העצובה של מועדון ה-27. הקוליות של קוביין לא הייתה שונה במהותה מהקולים של הדורות האחרים. הוא היה מושחז, נונשלנטי, מתריס ומרדן. היה בו את מה שהיה בג'ים מוריסון ובמדונה. הם היו אותנטיים. כולם רצו להיות כמותם, אבל בהם היה משהו מובחן וחד פעמי.
המגמה שהתחילה באייטיז, כשהקוליות התמזגה עם תרבות הצריכה, הלכה והתחזקה. השתלטות הקוליות על חיינו והכמיהה אליה הפכו אותנו לחסרי ייחודיות ולפרדוקס של עצמנו, בשעה שאנחנו בטוחים שאנחנו המיוחדים מכל. לא הייתי מרחיקה לכת ואומרת שתם עידן המגניבות של הרוקנרול, אבל במידה מסוימת מותו של קוביין חתם עידן שבו הילדים הרעים והמורדים, המחוספסים והמלוכלכים, היו גם לסמל הקוליות הבלתי מעורער.
מתישהו בין סוף שנות ה-90 לתחילת שנות האלפיים דברים החלו להשתנות. כמו סיפורים על שכונות רבות (ע"ע שוק הפשפשים) בשולי עיר גדולה שמתיישבים בהן צעירים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, כך גם סיפורה של שכונת ויליאמסבורג בניו-יורק. מנהטן הייתה יקרה מדי, והצעירים, אנשי תרבות ורוח ברובם, שעברו לשכונה, הביאו לפריחה של ברים, בתי קפה וחנויות יד שנייה. הבגדים היקרים שלבשו אנשי העיר במיטב כספם לא היו ברי השגה עבור הצעירים המרוששים, והתפתח סגנון לבוש שחוזר אל הישן והנוסטלגי.
הייתה זו תת תרבות שנתנה במה לרצונם של צעירים ללכת נגד התרבות התאגידית ולמצוא משמעות לחיים שמתקיימים מעבר לממוסחר והממותג. קראו להם היפסטרים (פירוש המילה Hip באנגלית הוא מגניב), והם הפכו לקול החדש ולכוח חזק ובלתי מעורער בתעשיית התרבות ובייצור הקפיטליסטי שכל כך סלדו ממנו כשרק עברו לשכונה האזוטרית ההיא מחוסר ברירה. ואכן, מאז ועד היום היפסטרים נמצאים בכל מקום - אמריקה, אירופה וגם בישראל, ומחפשים את הדבר האותנטי הבא. מדי ההיפסטר המצוי הם מכנסי סקיני, טוניקה או חולצת ויסקוזה בהדפס צבעוני, ומשקפיים שגודלם חורג מפרופורציית גודל הפנים בהגזמה. הגברים יגדלו זקן עבות מטופח, מעין מראה איש המערות שנוצר, למרבה האירוניה, באופן מכוון למדי.
הם לא יוצאים נגד המלחמה כמו ההיפים; הם לא מחצינים את המיניות כמו מדונה; הם לא לובשים חולצת פלנל ושרים בשיער מוסט על נעורים מסריחים כמו קורט קוביין; במרכז עומדת הכמיהה להיות אינדיבידואל, אותנטי ומיוחד, ובניית התדמית הלא מתאמצת הזאת מתרחשת במאמץ עילאי, שסופו במראה שיש בו רישול מדויק ומאחוריו הוויה בורגנית. שיאה של המשאלה להיות קול ושל הקוליות כערך.
במחוזותינו, אורי זוהר כבר מזמן חזר בתשובה, שלום חנוך הוא סמל מין לדור הפנסיונריות ואביב גפן שופט בתוכנית ריאליטי בפריים טיים. התל-אביבי הקולי של היום הוא עדיין ההיפסטר. הוא יושב בבר שכיסאותיו דומים לכיסאות בית ספר ושותה בירה מכבי, שנחשבה עד לפני כמה שנים לבירה זולה, שאף אחד כבר לא מעז לשתות.
רק אתמול הייתי בהופעה בבר תל-אביבי שוכן היפסטרים שכזה, וכיאה לחודשי הקיץ בעיר, היה חם. החום לא הרתיע אותם מללבוש ג'ינס ארוך והדוק, לנעול נעליים סגורות ולקנח את הלוק בזקן. ייתכן ודמות ההיפסטר הולכת ומתנדפת מן העולם, אבל השמועה טרם הגיעה לתל-אביב. אולי בכל זאת משהו מהתופעה הזאת יישאר איתנו תמיד, כמו היפים מזדקנים שאפשר לזהות לעתים פזורים בכל מיני נקודות מעניינות ברחבי תבל, כשהם עודם נושאי בשורה.
לפני כשלוש שנים הוכרזה עלייתו של הנורמקור ((normcore כדבר המגניב הבא. הנורמקור הוא במהותו פשוט להיות כמו כולם. ללבוש טישירט גנרית וג'ינס לא ממותג ולנעול נעלי ספורט משעממות. הניסיון להעלות על נס את הנורמלי יצר בני כלאיים בדמות מכנסי טריינינג מעוצבים וחיזוק משמעותי לנראות של קפוצ'ונים כפריט לבוש לגיטימי לכל עת.
האם הרגיל הוא כבר הקול החדש? האם ייתכן שעייפנו מלהיות מיוחדים, או שאנחנו פשוט מחפשים שייכות לקהילה, בניגוד להיגיון הקולי שמחייב אותנו להיות אינדיבידואל מובחן? להיות קול זה לא להוציא הרבה אנרגיה באופן נראה לעין, והנה לנו מפגן של אותנטיות עמוקה. להיות הכי עצמנו, היישר מה-Core שלנו - הליבה של מי שאנחנו לא צריכה להתחבא תחת זקנים או חפצים מוזרים שיחצינו את הייחוד שבנו. ייתכן שהמעבר מהתמקדות באופנה, שהיא דבר מתחלף תדיר, אל הלבוש, שהוא הבגד עצמו, קשורה בגל הביקורת כלפי הניצול של כוח העבודה והעוול הסביבתי של תעשיית האופנה. נכון לעכשיו, ישנו גל גדול של א-צריכה, של צמצום המלתחה, התנזרות מקניות ואתגרים שקשורים לאורח חיים מינימליסטי שצצים תדיר.
במחקר שנערך בקרב צעירים שנחשבו קולים בשנות התיכון שלהם, נעשה ניסיון לבדוק מהם החסרונות שבלהיות קול. התגלה כי האנשים הללו נוטים לקשיים בתחום החברתי והרומנטי, וכי יש להם סיכוי גבוה יותר למעורבות בפשע ולצריכה מופרזת של סמים ואלכוהול. אבוי. ייתכן ונגלה כי הילד הקולי שהערצנו בתיכון, לא בהכרח הסתדר בחיים כמונו.
במדד הקוליות שלי, שהוא מדד מיוחד ונפלא שהשימוש בו שמור ללא קולים, כל הנזכרים מעלה שעוד פועמים עמנו בסצנה ומותם כקולים טרם נקבע, מדורגים חמש מתוך עשר בקושי. כן כן, הכרובית בפיתה של אייל שני משעממת וכולם כבר מגישים אוכל בפיתה; שוק הפשפשים התמסחר - מקומות שמשתחלים בהם בקושי בין ההמונים בימי שישי וערבי חג הם לא מגניבים; אני אמנם מעדיפה את טעמה של בירה מכבי, אך השעטנז המיתוגי שלה עם ההיפסטרים נשחק עד דק. ולמה? כי לעשות כמו כולם ולחשוב שאתה מיוחד זה הכי לא קול. אוסקר ויילד היה הראשון לזהות ולומר זאת בצורה מדויקת להפליא: "Be yourself, everyone else is already taken".
האבולוציה של ה-Cool / איורים: גיל ג'יבלי
כתבות
ני"ע
