"אני עורך 'ישראל היום', לא איש יחסי הציבור של נתניהו"

דווקא בערב שבו הוא הוריד לדפוס את הגיליון עם הכותרת המהדהדת ביותר עד כה בקדנציה שלו כעורך הראשי של "ישראל היום", הראש של בועז ביסמוט לא היה נתון לגמרי לעיתון. "אני אדם שכל כולו עבודה, והעיתון הזה הוא בשבילי אישה שנייה. אבל באותו ערב נתתי את מרב תשומת הלב לאשתי הראשונה, לרעייתי, כי היא ושלושת הילדים שלנו חזרו מחו"ל, ואחרי הסגירה נסעתי להביא אותם מהשדה וההתרגשות הייתה גדולה", הוא מספר.

בבוקר כבר העירו אותו הטלפונים, וביסמוט מתעקש לטעון כי הפתעתו מהסערה שחולל הייתה רבה. גם אם זה נכון, נראה שלא יהיה מוגזם להעריך שהפתעתם של קוראיו הייתה רבה יותר. "ישראל היום", שבמשך כמעט עשור ביצע אין ספור פעלולים עריכתיים כדי להימנע מלהציג את מנהיג הליכוד באור שלילי, תיאר בכותרת גדולה, בעמוד הראשי, את "מפגן חוסר האונים של נתניהו", וקבע כי החלטתו להסיר את גלאי המתכות מהר הבית הייתה לא פחות מ"רופסת ומבוהלת".

"עבורי היה אפילו משהו טבעי בכותרת", הוא אומר ואף שפניו נותרות חתומות הוא נדמה כמי שמביט לשמיים ושורק בנונשלנטית רגע לאחר שהטיל פצצת הלם בלב רחוב הומה אדם, "כי אם היית קורא בימים שקדמו לכך, למשל את המאמרים הפותחים של דרור אידר, היית רואה שהעיתון שלי בחר בקו במה שנוגע לגלאי המתכות. ואתה יודע, מותר גם שלעורך הראשי יהיה קו, ואני סברתי שצריך להשאיר את הגלאים".

- ברור שזו עמדה לגיטימית, אבל היא הוצגה בצורה חריגה, וגם בלטה מאוד על רקע העובדה שעד לא מזמן העיתון עשה שמיניות באוויר כדי לא לפגוע בשום צורה בנתניהו.

"יונתן, לא תכעס עליי אם אני אתייחס רק לשלושה חודשים שבהם אני עורך ראשי. כל מה שאני יכול לומר על קודמי זה שהוא הקים עיתון מפואר, עבדתי במחיצתו, למדתי ממנו המון, והוא שם לי את הרף הכי גבוה כי הוא נתן לי עיתון מוביל. אני יכול לדבר בצורה מאוד פתוחה וכנה על התקופה שבה אני עורך ראשי".

אם לשפוט מהחודשים הראשונים של ביסמוט נראה שהתקופה הזאת עומדת להיות מעניינת, ואולי גם מבלבלת עבור לא מעט אנשים שהתרגלו ללמוד על הלך רוחו של נתניהו ועל יחסיו לאירועים ואישיים פוליטיים מהכותרות ומסגורי הידיעות בעיתון שחוגג בימים אלה עשור. כי הנה, לא חלף זמן רב מאז הפצצה שהונחתה על נתניהו, ובסוף השבוע שעבר, בזמן ששאר העיתונים דיווחו בכותרות הראשיות על כך שנתניהו חשוד בשוחד, בעיתון של ביסמוט בחרו להקדיש את הכותרת הראשית דווקא להתרסקות של טבע.

"אתה מראיין אותי לפלטפורמה כלכלית אז אתה האחרון שיכול להגיד לי שכותרת ראשית על טבע לא הייתה נכונה", מגן בלהט ביסמוט, חדור רוח קרב כהרגלו, על ההחלטה שקיבל.

- זו כותרת שנכונה לעיתון כמו "גלובס", לא בטוח שהיא נכונה גם ל"ישראל היום".

"יומיים אחר כך ראית גם בטלוויזיה כותרות על זה שטבע מתרסקת, כך שלא נעים לי להגיד, אבל גם פה הקדמתי". אחר כך הוא מפנה לכותרת שהתפרסמה יומיים לפני מהדורת סוף השבוע, שבה דווח על כך שארי הרו בדרך להפוך לעד מדינה: "בכותרת המשנה כתבנו: 'מו"מ עם ראש הסגל לשעבר בלשכת ראש הממשלה - המטרה: לחזק חשד לשוחד בשיחות שניהלו נתניהו ומו"ל ידיעות מוזס'. אז לא רק היה לי את זה, היה לי את זה יומיים קודם.

"עכשיו, אתה אומר לי: 'לא מסתדר לי ששם תקפת אותו ועכשיו הכותבים שלך גוננו עליו'. אני לא מתוכנת לתקוף את נתניהו, ואני לא מתעורר בבוקר ואומר איך אעשה עיתון כדי להפיל את ראש הממשלה. העניין של גלאי המתכות היה עניין עקרוני לעיתון אז זו הייתה הכותרת שהייתה, ועכשיו היו הכותרות שהיו. מה זה מראה לך? שאנחנו עיתון עצמאי. איזה כיף, יש לנו עמוד שדרה".

"יש רוח המפקד, אני המפקד"

נדמה שזה השלב הנכון לשים את הדברים על השולחן ולומר בגלוי: קשה לומר כרגע מה עומד מאחורי ההתנהלות של "ישראל היום" בעידן הנוכחי. העיתון, שבמשך כעשור סיפק לנתניהו הגנה מוחלטת - לא פעם בדרך בוטה ומעליבה כלפי קוראיו עם עיתונות שנדדה למחוזות הגרוטסקה - עבר בחודשים האחרונים לא מעט שינויים. במאי החליף ביסמוט את עמוס רגב, שערך את העיתון מאז היווסדו. זמן קצר לאחר מכן הודיע לשני כותביו הבכירים, דן מרגלית ומוטי גילת, על סיום דרכם בעיתון. האם זה היה משום שהשניים הרשו לעצמם להפגין בכל זאת קו מעט ביקורתי כלפי ראש הממשלה או דווקא כי שניהם היו בעלי השכר הגבוה בעיתון?

ביסמוט כידוע טוען בתוקף שהסיבה הייתה כלכלית בלבד, וממהר להזכיר זאת כמוצא שלל רב כשמעירים לו על המודל הכלכלי המפוקפק של החינמון שבראשו הוא עומד. "תחליטו, פעם אחת אין לי מודל, וכשאני עושה דברים כדי להגיע לאיזון גם כן באים בטענות. אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצוות".

וברקע לשינויים שעוברים על העיתון מרחף כל העת גם "תיק 2000", זה שמכניס את "ישראל היום" עצמו לתוך קלחת החקירות. האם יכול להיות ששינוי הקו הוא מעין ניסיון של בעלי העיתון, שלדון אדלסון, לנקות את השולחן ממה שאירע עד להתפוצצות הפרשה, ולהציג את החשדות שעולים כעת כעניין שגם במקרה הגרוע ביותר שייך כבר לתקופה אחרת, היסטורית, שממילא חלפה לה זה מכבר? את תגובתו של ביסמוט להשערה הזאת אפשר כבר לנחש לבד: "מה אמרת שאני אגיד? שזה פייק ניוז? אז הנה, זה פייק ניוז. הראיון הזה מיותר כי אתה כבר יודע את התשובות לבד".

- בוא נדבר על הקשר שלך עם הזוג אדלסון, מן הסתם אתם מדברים.

"בוודאי. הם ציונים מדהימים, ואגב יש פער עצום בין איך שהציבור מדבר עליהם ואיך שהתקשורת. הרי אילו מחר מר אדלסון היה תומך במפלגה או בזרם אחר, יש להניח שהיו מחבקים אותו. אבל הוא באמריקה רפובליקני ובישראל תומך נתניהו, אז בגלל זה נהיה כל מה שנהיה. פה זה כבר לא פייק ניוז, זו צביעות. נניח שאני בקשר טוב עם הבעלים של העיתון - זה דבר פסול?".

- זה לא פסול, אבל מעניין לדעת על מה אתם מדברים. אדלסון לא אומר לך "הכותרת אתמול הייתה טובה ואת הכותרת של לפני שבוע לא אהבתי"?

"אתה בעצמך לא מאמין בשאלה שלך. אני כיסיתי את הבחירות בארה"ב, ומה טענו בהתחלה? שטראמפ הוא בעיה למפלגה הרפובליקנית, ושבאותו שלב הבעלים של העיתון שלי הוא לא מהתומכים שלו. ככה אומרים, אני לא יודע. אני יצאתי לכסות את הבחירות האלה בשלב מאוד מוקדם, וכולם הלכו לי על הראש כי העזתי להיות בעד טראמפ, ואדלסון הרי חי בארה"ב, וחי את הפוליטיקה שם, ויצא לי לראות אותו במהלך הקמפיין. פעם אחת לא קיבלתי הערה או הנחיה ממנו או מד"ר אדלסון (רעייתו). אז אם לא קיבלתי כעיתונאי בארה"ב הערה, אתה באמת חושב שכאן כעורך ראשי הם אומרים לי מה לעשות? יש לי חופש מוחלט. והאחריות היא עצומה, כי כשאתה עורך ראשי אתה לבד".

- הם לא צריכים לתת לך הוראות, מספיק שיבהירו מה רוח המפקד.

"יש רוח המפקד, אני המפקד".

העניבה החליפה את השלייקעס

"ישראל היום" הרוויח את החשדנות כלפיו ביושר, ונצטרך להמתין זמן רב עד שניתן יהיה לקבוע מסמרות, אם בכלל, בדבר אותו חופש מוחלט שביסמוט מדבר עליו. אבל נדמה שכבר עכשיו אפשר לקבוע שנוכחותו של העורך החדש בחיינו התקשורתיים מהווה שינוי מרענן. אלה לא רק ההומור העצמי, הניחוח הקוסמופוליטי והעניבה שהחליפה את השלייקעס. מאז כניסתו לתפקיד ביסמוט מפגין פתיחות ונגישות תקשורתית מבורכת וחריגה לא רק בהשוואה לקודמו - שהיה מבצר בלתי חדיר - אלא גם בהשוואה למקובל בלא מעט כלי תקשורת אחרים.

הוא עצמו נזהר מלערוך השוואות, אבל נדמה שהחוט הכורך את השינויים שהוא מוביל כעת קשור לכבוד העצמי ולגאוות היחידה של העיתון. "ישראל היום" בעריכתו התמלא מיד ב"סטמפות" שמתגאות בידיעות בלעדיות; היחס המיוחד לנתניהו, גם אם הוא עדיין קיים, כבר לא בא לידי ביטוי בפרסום "אלבומים משפחתיים" מביכים; ומעל לכל ביסמוט לא יגיב בזמן ובמקום שימצא לנכון, אלא מוכן להתייצב בכל זמן שתקראו לו כדי להגן כאן ועכשיו על העיתון שבראשו הוא עומד.

- למה ירון לונדון כל כך הרגיז אותך בראיון שקיים איתך לאחרונה בערוץ 10 לרגל עשור לעיתון?

"הוא לא התנהג יפה, הא? אתה מכיר אותי, אני בן אדם חייכן, אני לא חושב שאני האדם הכי לא נחמד, אבל בוא, כאשר אתה מגיע לראיון ואתה רואה את הבוז הזה של מגיש טלוויזיה, ומאחוריו המסך הזה עם מזל טוב ל'ישראל היום' ותמונה של נתניהו, ואתה שומע את המילים 'עיתון דפקטיבי ומוזר' - מה זה? הוא היה עושה אותו דבר לרון ירון? לאלוף בן? למשה ורדי ז"ל?

"אבל אתה יודע מה ראיתי שם? את הפרפורים האחרונים, את גוויעתה של החשיבה הישנה. האיש הזה כבר לגמרי לא רלוונטי, לא נעים לי להגיד. ואתה יודע מה מוציא אותם מהכלים? העובדה שאנחנו מצליחים. כי אם הייתי עיתון ימין, אבל עיתון כושל - לא הייתה להם בעיה איתי. זה שהעיתון הזה מצליח, זה משגע אותם. יש בישראל בחירות, ומה לעשות שיש דמיון בין מה שהציבור חושב ובין מה שהעיתון שלי חושב".

- לא בטוח שזה הישג לעיתון שהוא מביע דווקא את הדעות שרוב העם מסכים להן. אולי עיתון צריך לאתגר את הציבור?

"אז הנה, אתה אמרת שהבחנת בשינוי והבחנת שיש גם כותרות נגד ראש הממשלה. אבל אני עדיין עיתון מרכז-ימין. ומה זאת אומרת צריך לאתגר? העיתון שלי חושב כמו שהוא חושב, זה לא שאני והציבור התאמנו את החשיבה.

"הרוב השמרן באוכלוסייה הישראלית די הושתק, ובסופו של דבר כשאתה פותח מהדורות בטלוויזיה או את העיתונים זה קצת כמו התפילה ביום כיפור. פשעתי, גזלתי, חטאתי. אני עיתון שלא מתבייש להגיד שהוא עיתון ישראלי ולא חושב שאנחנו אשמים בכל התחלואים סביבנו במזרח התיכון".

- העיתון בעריכתך באמת עובר שינוי מתמיכה נקודתית בנתניהו לתמיכה בקו ימני אידאולוגי?

"מאחר שאני עיתון מרכז-ימין וראש הממשלה נתניהו הוא ראש המחנה היום, אני תומך בו, ואני עושה את זה בלי שום בושה, בלי שום רגשי נחיתות. כי אם לג'פרי גולדברג מותר לתמוך באובמה ומעריצים אותו ב'אטלנטיק'; אם ל'ניו יורק טיימס', העיתון הכי טוב בעולם, מותר לנבא שיש יותר מ-90% סיכוי שקלינטון תנצח; אם ל'הארץ', שהוא עיתון חשוב, מותר לתמוך באבו מאזן, אה סליחה (צוחק)... אז לי מותר לתמוך בנתניהו".

- יש הבדל בין לפרסם מאמר מערכת שתומך בנתניהו, ובין אריזת כל החדשות בדרך שמשרתת אותו.

"בוא נסכים שלכל עורך יש סגנון משלו, ואמרתי לך שאני תומך בראש הממשלה, אבל אם לגבי נושא גלאי המתכות אני לא מסכים איתו אז יש לי חופש מערכתי. זה עיתון עצמאי ואנחנו לא מקבלים הנחיות מאיש. אף אחד לא ייתן לי הוראות לגבי כותרת ראשית או לגבי המשנה או לגבי התמונה.

"נתניהו הוא איש מרשים וחכם ביותר, ויש משהו מדהים בפער בין מה שאומרים עליו בתקשורת העולמית ואיך שהוא נתפס בעולם, למה שחלק מעמיתיי העיתונאים כאן חושבים עליו. אבל אל תשכח דבר אחד: אני עורך 'ישראל היום' ולא איש יחסי הציבור של בנימין נתניהו".

- הוא לא כעס אחרי הכותרת ההיא?

"לא יודע, תשאל אותו. אני לא עובד אצלו, אבל אני בהחלט משתייך לצד שלו ואומר את זה בקול רם בלי בושה".

לנצח יחד עם טראמפ

הוא בן 52, נולד ברחובות להורים שעלו שניהם מתוניסיה ("איבדתי את אבי לפני שנתיים וחצי ואם יש דבר שמצער אותי זה שהוא לא ראה אותי כעורך עיתון"). הוריו, הוא מפתיע ומספר, שלחו אותו ואת אחותו דווקא לבתי ספר נוצריים ביפו. "שניהם הצביעו למפלגת ימין והבית היה מסורתי, אבל הם שלחו אותי לבית ספר קתולי ביסודי ופרוטסטנטי בתיכון כדי שאני אלמד לאהוב, להכיר, לכבד את האחר". הוא נשוי בשלישית לוונסה, שנולדה וגדלה כצרפתייה קתולית, אך לאחר שהכירה אותו התגיירה ושינתה את שמה לרות ("עכשיו אנחנו רות ובועז") ולשניים שלושה ילדים. "כמו שאתה יכול לראות הילדים לומדים בחינוך דתי", הוא אומר ומצביע על תמונותיהם שתלויות על קיר חדרו. מאשתו הראשונה יש לו בת גדולה.

בעיתונות הוא מאז 1983. התחיל ככתב ספורט ב"מעריב", וב-1990 עבר ל"ידיעות אחרונות", שם ייסד במידה רבה את ז'אנר העיתונאי שמגיע למקומות שלא הייתם מאמינים שישראלי יגיע אליהם, וגם את ז'אנר תמונות הסלפי של הכותב מזירות ההתרחשות. כשהנושא עולה ביסמוט לא מהסס לשלוף קלסר עמוס עיתונים ישנים שהוא שומר, ולעבור על נקודות ציון בולטות: עשרה ימים בעיראק, הפעם הראשונה והפעם השנייה באיראן, דיווח ממעוז החיזבאללה בלבנון בזמן מבצע ענבי זעם ב-1996, ועוד ועוד. "יותר משאתה פוחד שם, אתה פוחד לא להגיע לשם. התחרות בעיתונות היא לפני הכול עם עצמך".

הישגיו העיתונאיים האחרונים קשורים ליחסים שהצליח לטפח עם דונלד טראמפ, שהעניק לו ראיון נדיר זמן קצר לאחר בחירתו המפתיעה לנשיאות. "ביום הבחירות הייתי שם וכן - התרגשתי. אני ראיתי את זה כ... מה זה ניצחון אישי? כעיתונאי אתה אוהב להיות צודק כמובן, אבל בעיקר אחרי כל מה שספגתי במהלך הבחירות האלה. אל תשכח שהייתי שגריר ישראל במדינה ערבית - ספגתי. הייתי תלמיד יהודי בבית ספר שבו הרוב חשב ההפך ממני - ספגתי. בעיתונות הישראלית איפה אני עובד? מקום שסופג, אבל בשורה התחתונה בהכול ניצחתי".

"טלפון מראש הממשלה לרגב בעשרה לחצות? זה לא מה שאני ראיתי"

עוד לפני הכרעת בית המשפט העליון השבוע, שקבע כי נתניהו ימסור את פירוט מועדי שיחותיו עם שלדון אדלסון ועמוס רגב, הכחיש ביסמוט באופן גורף את הרציונל שעמד מאחורי בקשת חופש המידע של רביב דרוקר. "הרי טענו שבעשרה לחצות מתקשרים לעורך הראשי וקובעים מה תהיה הכותרת. אני הייתי פה, הנה אני עד, ראיתי את ההתלבטויות לעתים של רגב, שבסוף החליט מה שהחליט, כך שזה מאוד מאוד לא הגון. כל הסיפורים האלה זה לא מה שאני ראיתי".

- אז עכשיו כשהעליון קבע שכולנו נוכל לדעת מה התרחש, תופתע אם נראה הרבה שיחות כאלה?

"בוא נחכה ונראה, אבל לדעתי קיים חשש שההחלטה הזאת דווקא תיפגע בעיתונות ובחסיון המקורות, ובעיקר, שוב, יש כאן סטנדרט כפול ומידה רבה של צביעות. הרי כולם יודעים שראשי ממשלות לדורותיהם ושרים מנהלים שיחות עם פרשנים ומו"לים לא רק בישראל, בכל העולם. אז בואו נפתח את הכול, בואו נראה שיחות של מו"ל ידיעות עם ראשי ממשלות ושרים. עליונות שלטון החוק אצלנו מעל הכול, אבל מותר לי כאזרח להגיד שאני לא מבין את הפסיקה".

- עליונות שלטון החוק תופסת גם לגבי היחס לחקירות נתניהו?

"אנחנו מטפלים בזה בצורה הכי הגונה שיכולה להיות, אבל יש דבר שנקרא חזקת החפות. יש עיתונים שכאשר הוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה זה היה אצלם בגודל בול (הכוונה ליחס של "ידיעות אחרונות" לאולמרט, י"כ), פה כשזה עדיין במשטרה אז זה מיד כותרות ראשיות. אז אתה רואה שזה איפה ואיפה".

בועז ביסמוט

אישי: בן 52, נשוי בשלישית ואב לארבעה. מתגורר בתל-אביב

השכלה: תואר ראשון במדע המדינה מבר אילן, תואר שני ביחסים בינלאומיים מהסורבון

מקצועי: התחיל ככתב ספורט ב"מעריב", ובהמשך עבר ל"ידיעות אחרונות", שם עבד 14 שנה. ב-2004 מונה על ידי סילבן שלום לשגריר ישראל במאוריטניה. ב-2008 הצטרף ל"ישראל היום"

עוד משהו: ב-1993 היה הכתב הישראלי הראשון שידווח מאיראן בעידן שאחרי המהפכה; סיקר את הלוויית אסד האב בדמשק וכעבור שנה ראיין את בנו במדריד