רגב פינת קירשנבאום

עמלה קטנה. זה מה שמפריד בין השיטה של סגנית שר הפנים לשעבר פאינה קירשנבאום, שספגה השבוע כתב אישום בעבירות שוחד והפרת אמונים, לבין הפרקטיקה של שרת התרבות מירי רגב. קירשנבאום, למי שנחת זה עתה בנתב"ג ולא הספיק להתעדכן בכל הכיף, קיבלה לידיה 20 מיליון שקל במסגרת מה שמכונה "הכספים הקואליציוניים" - שם מכובס ומולבן לשוחד פוליטי בחסות המדינה, חוקי אבל מצחין כמו קממבר שנשכחה במקרר.

את הכספים האלה היא חילקה לשורה של ארגונים ורשויות מקומיות, כפי שעשו חברי קואליציה נוספים, אולם דרשה לעצמה, למשפחתה ולמפלגתה עמלה של 10% מכל סכום שהקצתה. ישראל ביתנו, הקומישן עליכם.

מירי רגב, לעומת קירשנבאום, לא צריכה עמלה. הקופון הכי שמן לפוליטיקאי הוא הכוח, עצם היכולת לשבת על הברז ולטפטף תקציבים לפי קריטריונים שנקבעים בלשכתו. הטפטוף הזה, כאילו מדובר בפילנתרופיה שיוצאת למישהו מהכיס, מביא איתו הכרת תודה שמלווה בהתגייסות לטובת הקופון האמיתי: מיקומו של הפוליטיקאי בפריימריז. אם למישהו יש ספק עד כמה המיקום הזה חשוב לפוליטיקאים שלנו, מומלץ לצפות בשידורים החוזרים של כנס התמיכה בראש הממשלה בנימין נתניהו. חסר רק שדוד ביטן יסדר את שרי הליכוד בשלשות, והשר איוב קרא ישיר את "הוא זכאי" של בני אלבז.

עכשיו אנחנו מגיעים אל חגיגות ה-70 של מדינת ישראל, שתיבדל לחיים ארוכים. רגב ניהלה בשבועות האחרונים קרב של ממש בשר האוצר משה כחלון, קרב שהסתיים שלשום (ג') בניצחון יחסי של האחרון. רגב, שזו הפעם הראשונה שנפלה בחלקה הזכות לציין סיום של עוד עשור מוצלח, דרשה לקבל תקציב כמעט כפול מזה שניתן לחגיגות ה-60. במספרים מוחלטים: 200 מיליון שקל, לא פחות. על מה צריך להוציא עוד עשרות מיליוני שקלים? ובכן, לא על זיקוקים. כלומר, לא רק (בכל זאת, מופע הזיקוקים של 2008 שזכה לשם "מאירים את השמים", עלה לבדו 11.5 מיליון שקל).

המדובר בחגיגות, להבדיל מ"חגיגה", מה שהופך את העסק לעניין של גיאוגרפיה, או ליתר דיוק: הפוליטיקה של הגיאוגרפיה. פה הופעת מחול בעפולה, שם ערב שירים עבריים במתנ"ס של קרית ביאליק, כל מה שיביא את ראש העיר לדבר 14 דקות ברצף על התנופה בתקופתו (ובעזרתה האדיבה של אתם יודעים מי), כמה חודשים לפני הבחירות המוניציפליות ורגע לפני שרוני דלומי עולה לשרוף את הבמה לקול תרועות קשישים וטף.

אז רגב דרשה 200 מיליון שקל מתקציב המדינה, כחלון שלח אותה לגייס תרומות, ולאחר התכתשות שהביאה להתערבות רה"מ נתניהו, סוכם שהקופה הציבורית תעמיד 50 מיליון שקל "בלבד", קק"ל יוסיפו סכום דומה והיתר יבוא משנור טוב ובריא מהדודים באמריקה.

ההתעקשות של כחלון לא הייתה סתמית ולא נעשתה דווקא, כפי שטוענת רגב. היא נטועה עמוק בטראומה שנצרבה אצל אנשי משרדו מחגיגות ה-60 שעליהן ניצחה שרה אחרת (אזהרת שם מהעבר) - רוחמה אברהם בלילא. 100 מיליון שקל זה התקציב שהוקצה לה, אבל איכשהו זה נגמר ב-145 מיליון שקל.

"חריגות השישים", כינו את הסיפור ההוא, ובמערכת הפוליטית עד היום לא מבינים איך האירועים המוזרים שהתנהלו שם מאחורי הקלעים ומילאו את כותרות העיתונים לא הפכו לחקירות משטרה. התקשרויות עם ספקים במיליונים ללא מכרז (אחד מהם היה מקורב לרה"מ דאז אהוד אולמרט ולמנכ"ל משרדו רענן דינור), הוצאות שאושרו בדיעבד רק אחרי שהאירוע התקיים, וחוזים נדיבים עם חברות הפקה שקבעו דמי ניהול כאחוז מסוים מההוצאה - מה שהגדיל להן את הקופון ככל שהתקציב נופח (וכמו שהבנתם, הוא נופח יפה-יפה).

רגב, אגב, לא מסתפקת רק בחגיגות ה-70. כן, היא מובילה בימים אלה את ההכנות גם עבור "חגיגות היובל לשחרור יהודה, שומרון והגולן". באפריל האחרון אישרה הממשלה עוד 10 מיליון שקל לטובת העניין, 5 מיליון למשרד התרבות ו-5 נוספים למשרד החינוך בראשות נפתלי בנט. כל אירוע שיזכה לתקצוב, כך קבעה ההחלטה, יצטרך לקבל אישור אישי מהשר הרלוונטי. אם לוקחים בחשבון שהמתנחלים הפכו לקבוצה הגדולה והחזקה ביותר בקרב מתפקדי הליכוד, לאישור הזה יש משמעות דרמטית על משחק הכיסאות במפלגה. בינואר האחרון היא כבר הגיעה למקום הראשון בפריימריז של "הליכודיאדה" - עכשיו היא מכוונת לדבר האמיתי.

החמגשית של כולנו

לראש הממשלה חשוב לצרוב בתודעה שהוא הרבה יותר נרדף מאשר מושחת. איפה הוא עשוי לאבד את הציבור? בפרשת הצוללות

"זו מחלה", אמרתי לא מכבר למקור שביקש להיפגש בשעת ערב מאוחרת, אחרי שסיפר איך נאלץ להוציא מכיסו אלפי שקלים לרכישת מתנות עבור בני הזוג נתניהו. "אתם בתקשורת טועים ומטעים לצערי", הוא השיב. "זו לא מחלה, זו גניבה. זו מערכת מתוחכמת של ציפיות ולחצים שמופעלת על הסביבה שלהם כדי שיממנו אותם. אני הייתי שם, תאמין לי. כשאומרים שזו מחלה, הבן אדם בבית מבין שזה גם נסלח. זה לא".

מבחינת נתניהו, פרשת המתנות או פרשת המעונות, הן הנוחות ביותר בהתמודדות התקשורתית מול הציבור. אמש בגני התערוכה, מול קהל אוהד של פעילי ליכוד, הוא הצליח להגחיך את החשדות בכישרון שאין שני לו. מאשימים אותה, את שרה אשתו, הוא סיפר, בגלל החמגשית שהגישה לאביה הקשיש. לא חשוב שהחמגשית זו המצאה שבאה לחפות על גלגול העסקת מטפל זר על הקופה הציבורית באופן ציני ובוטה. מאות אלפי אנשים שיושבים בבית ושומעים את הסיפור, תופסים את הראש. אם על סיגרים לא מפילים ראש ממשלה, מה פתאום על חמגשית?

נתניהו כבר הפנים שכתב אישום אחד לפחות יהיה פה בקרוב, ולכן הוא מנהל קרב על הנרטיב. כל זמן שזה המתנות והמעונות, הוא נמצא באזור הנוחות. הציבור הישראלי, כולל ציבור אוהדיו, מבין היטב כבר עשרים שנה בדיוק שיש לו פה עסק עם שילוב נדיר של קמצנות ונהנתנות. על שתי התכונות האלה, אותה "מחלה" שהקפיצה את המקורב לשעבר, מוכנים לסלוח לו מזמן.

איך שזה לא יסתיים בזירה המשפטית, לנתניהו חשוב לצרוב בתודעה שהוא הרבה יותר נרדף מאשר מושחת. איפה הוא עשוי לאבד את הציבור? בפרשת הצוללות. הביטחון היה ונותר הפרשה הקדושה באתוס הישראלי, משהו שלא משחקים איתו. אם עדי המדינה, המתווך מיקי גנור וראש הסגל לשעבר של רה"מ ארי הרו, יצליחו להצביע על ראשו של נתניהו בפרשה הזו - שום מניפולציה רגשית על אבא קשיש וחמגשית לא תעזור.

אני והג'ינג'י

הפגישות עם אדלסון הוגדרו "חבריות", ובכך חרצו סופית את הכרעת השופטים. רה"מ לא ראה את עצמו כמקור ולא חשב שאדלסון עיתונאי

"נראה אתכם מבקשים מידע על הפגישות של חברי כנסת ושרים עם נוני מוזס", התריסו השבוע פוליטיקאים ועיתונאים מימין לאחר החלטת בית המשפט העליון לחייב את רה"מ נתניהו למסור את מועדי הפגישות שלו עם הבעלים של "ישראל היום" שלדון אדלסון (להלן: "הג'ינג'י").

אכן, למידע כזה יש ערך עיתונאי ומי שישים את ידו על רשימה כזו עשוי לשבת על מכרה זהב. ולמרות זאת, ההבדל עמוק: שלדון אדלסון לא נושא בשום תפקיד רשמי, בטח לא עיתונאי, בישראל היום. הוא אפילו לא המו"ל של העיתון, למרות שכולם מקפידים לטעות בפרט הזה, כי למו"ל קוראים אשר בהרב. אדלסון הוא איש עסקים, איל הימורים, שיושב באמריקה ושולח כסף.

מוזס, לעומתו, ועל אף שלל תכונותיו הכוחניות שתוארו גם מעל דפים אלה, הוא עיתונאי. הוא גדל בעיתון, הוא מגיע יומיום למערכת, הוא גם המו"ל וגם העורך האחראי. אם מישהו יבקש את רשימת הפגישות שלו, הוא יוכל לטעון (בצדק) ולקבל הגנה בגין חיסיון מקורות.

האירוניה היא שנתניהו, במקרה של ישראל היום, אפילו לא חשב לטעון דבר כזה. או שעורכי דינו שקועים עמוק מדי בצוללות, או שגם להם זה נראה מגוחך. הוא הגדיר את הפגישות עם אדלסון "חבריות", ובכך חרץ סופית את הכרעת השופטים. הוא לא ראה את עצמו כמקור, לא חשב שאדלסון הוא עיתונאי, והמהדרין יוסיפו: לא החשיב את ישראל היום כעיתון. כמו שאמר פעם מישהו: לא יהיה כלום, כי אין כלום.

 חוגגים ומשלמים-עצמאות