"אתה לא יכול להיות מתוחכם מדי כשאתה כותב על אהבה"

פבלו רוזנברג מבסוט מהחיים שלו: יש לו משפחה מקסימה, קריירה ארוכה ויציבה, הוא מופיע הרבה על הבמה ובטלוויזיה, כמנחה ולאחרונה גם כשחקן, הקהל אוהב אותו, הוא מתפרנס לא רע, ומצליח לחיות לפי המוטו שאימץ ושהפך לשם תקליטו החדש, "החיים שלי עכשיו"; אלבום קונספט ברוח שנות ה-70', שהופעת הבכורה שלו בזאפה אמפי שוני נערכה לפני כמה שבועות.

"זאת האג'נדה שלי: אני טוען תמיד שהחיים הם הרגע הזה בלבד. לא העבר, לא מה יהיה. כל זה קיים בדמיון שלנו. אנחנו מתכננים לכבוש משהו, לקנות משהו, ומונעים על-ידי השאיפה האנושית להיות מאושרים ומפספסים את מה שקורה עכשיו".

- ההכרה הזאת היא זו שהביאה אותך לשחק לראשונה בסדרה "אורי ואלה"?

"אני חושב שכן. הרי, מה זה משנה מה יצא ומה יגידו. אני אוהב ללמוד דברים חדשים. אני תמיד מרגיש פספוס שלא המשכתי בחיים האקדמיים".

- למדת תואר ראשון בספרות אנגלית ובחינוך, והתחלת תואר שני בפסיכולוגיה.

"והתחלתי בכלל בעתודה ברפואה כשהייתי בן 17, כי קפצתי כיתה. כשהגענו מארגנטינה שלחו אותי לאולפן בגבעת המורה עם ילדים בכיתה ה' ואני הייתי בן שש. ידעתי קרוא וכתוב בספרדית ואיכשהו קלטתי גם עברית. אחרי כמה שבועות בכיתה א' המורה אמרה לי שהיא רוצה לדבר עם אבא. אבא נלחץ ושאל מה עשיתי. היא נתנה לי ספר, וכשהתחלתי לקרוא שוטף, היא אמרה, אין לו מה לעשות פה, הוא צריך לעבור לכיתה ב'".

- אביך היה רופא. אתה נשרת מלימודי הרפואה.

"לא הייתי טוב בזה. באתי בגיל 17 מבית שאן לתל-אביב, גרתי במעונות, ובמקום ללכת להרצאות, נסעתי לדיזנגוף סנטר לקנות אולסטאר. אני זוכר שנכנסתי להרצאה של כימיה פיזיקלית, המרצה אמר לי, 'רוזנברג, באת מבית שאן, אתה בטח לא מבין שום דבר'. עניתי שזה נכון, אבל שיבחן אותי בסוף הקורס ויראה אם אני שווה משהו. כשהודעתי שאני עוזב בסוף השנה, עשו הכול כדי שאשאר ולא רציתי. איכשהו, הרצון הזה להיות שקדן ברח לי עם השנים. אתה לא יכול להיות הכי טוב בכל התחומים".

- לומדים בשביל הנשמה, לא כדי להצטיין.

"אני לא יכול לא להיות מאה אחוז. ניסיתי למגר את הפרפקציוניזם הזה, וראיתי שאם אני לא הולך איתו עד הסוף - אני מפספס. נתתי לאחרים להפיק לי אלבומים, ואחרי שהם יצאו, לא יכולתי לשים את הדיסק במכונית. בעבודה על 'החיים שלי עכשיו' חייתי 10 חודשים באולפן. כתבתי את כל הכלים, ירדתי לכל הפרטים. לא עבדתי לבד על הפנטזיה של שנות ה-70, היו לי שותפים מעולים, ולא רק שאני נהנה לשמוע אותו באוטו, אני גם פותח את החלונות כדי שכולם ישמעו".

- המסקנה היא שאסור לשחרר?

"המסקנה היא שאני אשם. לשחרר זה משהו אחר. אבל אם אתה רוצה להיות שלם עם התוצאה, זה משהו אחר".

- לאן תיעלת את היכולת האינטלקטואלית שלך כל השנים האלה? למוזיקה?

"לשום מקום. אמרו עליי שאני ז'לוב מחיפה, מטומטם, אמרתי, מה אכפת לי. אני יודע שאני לא. במוזיקה אני לא שכלתן. אני עובד מהרגש. האמת? אתה לא יכול להיות יותר מדי מתוחכם כשאתה עושה פופ-רוק וכותב על אהבה".

- זאת בחירה שלך. תכתוב שירים פוליטיים-קיומיים ותהיה עמוק.

"להיות אמן ולעשות מוזיקה זה נפלא אם אתה מצליח. לא פעם שאלתי את עצמי, אם לא הייתי עובד, הייתי יושב בבית ושונא את כולם, כמו שקורה ללא מעט אמנים? נראה לי שלא. הייתי עושה משהו אחר. אבל התדמית שלי והפרצוף שלי עוזרים לי בתקשורת להיות מספיק אהוב, והם בעוכריי כשאני מנסה לעשות משהו שהוא יותר עמוק ואינטלקטואלי. ברגע שיהיו לי זקנקן לבן ומשקפיים, אוכל לדבר עמוק".

- אתה עושה לעצמך הנחות.

"השליחות שלי היא להביא את הנשמה שלי. כשאני שר, אני קודם כול מרפא את עצמי ומנקה לי את המערכת. פעם הייתי עובר ליד חנות גיטרות ולא היה לי כסף לקנות אחת. היום אני יכול להרשות לעצמי לפרק קיר שלם ב'כלי זמר'. אבל זה לא פצע פעור אצלי. אני קורא המון. בחנות ספרים אני מקבל עצבים כשאני רואה כמה כותרים יצאו, ואני לא אצליח בחיים לעמוד בקצב ולקרוא את כולם".

- אז קח קורס באוניברסיטה הפתוחה.

"ומה יקרה אז? אני אשב, אתאהב במרצה, אספר מיד לאשתי, מירי, שיודעת שאני מתאהב כל הזמן על ריק, אזמין אותה להופעה ואולי גם אלמד קצת".

- במדריד אתה עובד הרבה עם אנטוניו קארמונה, אמן גדול שם, שנחשב לאהוד בנאי שלהם, זאת אומרת, בן אדם עם אמירות מורכבות שמוצא דווקא איתך שפה משותפת.

"יש מצב. כתבתי שיר לאלבום שלו. הוא ביקש שאכתוב בספרדית, כי בגלל שאני חושב בעברית, המטאפורות שלי יוצאות מעניינות. הוא הופיע איתי בהשקת האלבום בשוני, ואנחנו נפגשים בקרוב שוב".

- למה אתה לא מוציא אלבום בספרד?

"אני רוצה, אבל יש מלכוד, וצריך לעשות מהלכים בשיקול-דעת. כשאתה מצליח פה, לא משתלם לך לנסוע למקום אחר. אם תהיה שם, ישאלו, מה באת? לא הצלחת בארץ? אתה גם לא יכול פתאום להיעלם מפה. אין שבוע שאין לי פה עבודה, ולעזוב לכמה חודשים לארגנטינה, שם הייתי בטור והציעו לי להישאר, או למדריד, זה בלתי אפשרי, למרות שלחיות במדריד הרבה יותר זול מאשר לחיות פה".

- שקלת מעבר לספרד ברצינות?

"הגדולים שלי מאוד רוצים. גם שמוליק, אחי, שמנהל אותי, מאוד בעד. צריך להחליט, אבל אני פוחד. סך הכול לא רע פה".

- התנתקת כשנסעת לחודש להודו לצלם את הסדרה "טיול אחרי צבא" שעולה ב"כאן" ונותנת לך ולגל תורן לצאת לטיול הגדול שפספסתם.

"פספסתי אותו כי התחלתי ללמוד תואר שני בספרות אנגלית וחינוך. כשפנו אליי מההפקה של קסטינה וביקשו ממני לעשות רשימה של פרטנרים, אמרתי שלא אלך על החברים הקרובים והצעתי את גל תורן, שהכרתי ב'אורי ואלה' ורציתי עוד ממנו. נהיינו זוג מאוהב. היינו 25 ימים יחד ונפרדנו רק כשהלכנו קצת לישון".

- התחברת להודו?

"באתי עם אנטי, אבל אמרתי, זאת פרנסה וכולם נוסעים לשם, ואת האמת? זה נתן לי פרספקטיבה. זה מה שמכעיס אותי? שביבי ראש ממשלה? אלה הצרות שיש בעולם? יש שם אנשים שאין להם מה לאכול, אבל חושבים שככה זה צריך להיות ואין להם שאיפות גדולות. והנה אתה יושב עם הסטיפה בכיס, מרגיש מיליונר ומשתכנע שאתה גביר. הם אלה שצודקים. אתה לא יכול לשנות את הגורל שלך. מה אתה עסוק במה יהיה? החיים זה עכשיו".

- מה שמחזיר אותנו לאלבום החדש. אחת הביקורת שפורסמו עליו הייתה שהגעת לשלב בקריירה שבו סופרים את הקופה בסוף הערב.

"שאר הביקורות היו מצוינות, ויודעת מה? זה נכון. בראיון שעשיתי איתך לפני כמה שנים אמרתי שהבנתי כמה חשוב להתפרנס. יש לי שלושה ילדים משתי נשים וצוות ענק, ועל מה אני מסתמך? על שני מיתרי קול? כשאתה משקיע באלבום 150 אלף שקל, אז חשוב שהקופה מתקתקת. ואנחנו לא מפסיקים להופיע. ההופעה מושתתת על האלבום החדש, אבל אנשים רוצים לשמוע את הלהיטים וזה בסדר גמור. זה נכון שאני מזגזג בין סגנונות, אבל אני לא מסוגל להיתקע". 

פבלו רוזנברג

אישי: 52, נשוי בשנית, אבא לשלושה, גר בתל-אביב

אקטואלי: ב-3 בספטמבר תעלה ב"כאן" (ערוץ 11) סדרת דוקו-ריאליטי בת 10 פרקים, "טיול אחרי צבא", שרוזנברג צילם בהודו ובתאילנד עם השחקן גל תורן