שיר של אש ושל קרח

א. לפעמים החדשות הן סוג של שירה או משל. ביום שני בערב קרס הגשר להולכי רגל שמחבר בין בני-ברק לגבעת שמואל אחרי שהתנגשה בו משאית. הנהג מת מפצעיו, וחייבים לומר שמפתיע לטובה - אני לא אוהב את המילה נס - שמספר הנפגעים לא היה גבוה בהרבה. בערך באותו זמן עלתה באתרים ידיעה שלא קשורה בשום צורה: היא סיפרה על גילוי פרוסה של עוגת פירות בת 106 שנים, שהשתמרה בקרח של אנטרקטיקה ושייכת ככל הנראה לחוקר ומגלה הארצות הבריטי רוברט פלקון סקוט, שמצא שם את מותו בתחילת 1912. גשר צעיר יחסית שעשוי בטון ופלדה קורס בישראל כאילו כלום, ואילו בקוטב הדרומי אתה יכול להוציא מהקרח פרוסת עוגת פירות בת 106 שנים ולאכול אותה. מומלץ לחמם קודם, על אף שמהיכרותי עם עוגת הפירות הבריטית, אתה נחנק בכל מקרה.

למחרת בבוקר שמעתי בגלי צה"ל את מנהל אגף האחזקה בחברת נתיבי ישראל, ארז סיקסיק, שאמר שהגשר עבר ביקורת לפני חמישה חודשים ונמצא תקין. בנוסף, הדגיש סיקסיק כי מדובר במקרה חריג. תגובות מהסוג הזה תמיד משעשעות אותי: הרי ברור שמדובר במקרה חריג, לא? הרי לולא היה מדובר במקרה חריג, היה מדובר במקרה רגיל - ומה כבר יש לומר על מקרה רגיל. אני יכול לקרוא בעיני רוחי את חוות הדעת שחתמה את הביקורת על הגשר: אם שום דבר חריג לא יקרה - הכול יהיה כרגיל.

משאלה אנושית, ולכן נהדרת ובלתי אפשרית. שהרי כולנו יודעים וחשים שדווקא הקריסות של הגשרים - כמו גם כל הקריסות כולן, של כל הדברים - הן בעצם הדבר הרגיל. הכול בתהליך של התפוררות כזו או אחרת. אני לא אומר את זה בקטע מריר או שמאלני, זו עובדה מדעית והיסטורית. אין גשר שלא קורס, יש גשר שעוד לא קרס.

ב. מה רגיל? שום דבר לא רגיל. באותו בוקר, יום שלישי השבוע, קמתי מוקדם ועוד לפני הקפה ולפני ששמעתי את מר סיקסיק זינקתי אל המחשב לראות אם מתחילה מלחמת העולם השלישית, או שנשארו לנו עוד כמה ימים על פני האדמה. רווח לי: קים ג'ונג און השהה את החלטתו על שיגור טילים לעבר האי גואם, והעולם, לפחות בינתיים, על מקומו עומד. שום דבר חריג לא קרה. אם שום דבר חריג גם לא יקרה - הרי שאפשר לומר שסביר להניח שהכול יהיה בסדר. לפחות לעוד כמה ימים.

האמת שאני לא מוכן למלחמה גרעינית, אבל מצד שני, אם היא תתחיל עכשיו, הרי שלפחות נחסכו מאיתנו השבועיים האחרונים של החופש הגדול. אף על פי שאני מתנגד באופן חריף וגורף לקיצור החופש הגדול, הרי שזו תהיה התעללות של ממש למשוך את המתיחות האטומית הזו עד לתחילת שנת הלימודים ורק אז - כשסוף-סוף יש לך בוקר פנוי - להתחיל להפציץ.

אגב, אם שואלים אותי, היוזמה של נתניהו להסמיך את הקבינט להכריז על מלחמה ללא דיון בממשלה קשורה יותר לסוף החופש הגדול מאשר לחקירות. אלה בדיוק הימים שלהיכנס בהם למקום ממוזג מתחת לאדמה, ללחוץ על כפתור אדום ולהשמיד את העולם נשמע כמו פעילות כיפית עם הילדים.

ג. אני נתקעתי דווקא עם פרוסת עוגת הפירות האנטרקטית של מגלה הארצות הבריטי רוברט פלקון סקוט. איזה סיפור מרהיב וטרגי. אין כמו להיות מגלה ארצות. כולם תמיד רוצים להיות מגלי ארצות - אבל פלקון סקוט היה מגלה ארצות מסוג אחר, זה שאף אחד לא רוצה להיות: זה שהגיע שני במירוץ. הוא האיש שהפסיד פעמיים. גם הגיע שני אל הקוטב, חודש אחרי רואלד אמונדסן הנורווגי שנכנס להיסטוריה, וגם לא שרד את הדרך חזרה. הוא וחבריו קפאו רעבים למוות, מכורבלים באוהל.

יומנו הוא מופת של גבורה וכנות (הציטוטים מתוך רשומה מומלצת של מדריך הטיולים גילי חסקין): "...נתרופף קפיץ-הפלדה של רצונם", הוא כותב על הצוות כשהגיעו לקוטב וראו שהפסידו, "התקווה השמימית להיות מגשימי שאיפותיה של האנושות כולה והכרת המעשה האלמותי הפיחה בהם רוח של גבורה עילאית. עתה אין הם נאבקים אלא על קיומם* על שיבה חסרת-תהילה* החזרה הביתה הולכת להיות מאבק נואש, אני בספק אם אנו מסוגלים לכך".

המסע היה בלתי אפשרי. כוויות הקור איכלו את רגליו של חבר המשלחת קפטן לורנס א' אוטס והפכו אותו לנטל על חבריו. בטמפרטורה של 46 מעלות מתחת לאפס, נעמד אוטס בקושי רב באוהל: "אני רוצה לצאת החוצה", אמר להם, "יכול שאשאר שם שעה קלה" - ונעלם בשלג. יש כמה דברים שבהם אין כמו הבריטים.

שבועיים אחר כך, ב-29 במארס 1912, כששלושת החברים הנותרים רעבים ופצועים וסופה אכזרית משתוללת מחוץ לאוהל כתב סקוט את הרשומה האחרונה ביומן: "אינני חושב שאנו יכולים לקוות עכשיו לאיזה שיפור במצב... אנו נחלשים וברור שהקץ איננו רחוק. חבל, אבל אינני חושב שאוכל להמשיך לכתוב". פעם מגלי ארצות היו צריכים לדעת לכתוב. היום גשושיות לא מאוישות שולחות לנו תמונות ברזולוציה גבוהה ממרחקים שפעם אי-אפשר היה אפילו לדמיין, אבל רגל אדם לא דרכה כבר מלא זמן במקום חדש.

אפרופו זה, מאנטרקטיקה לאפריקה: סיימתי לקרוא את הספר "השמידו את כל הפראים" מאת סוון לינדקוויסט (עם עובד, תרגמה דנה כספי). יצירת מופת המתארת מסע פיזי והיסטורי אל תקופת האימפריאליזם האירופי (שהמסעות לקטבים היו פחות או יותר שירת הברבור שלה), ומה אני אגיד לכם - מזל שקר מדי בשביל אנשים לחיות באנטרקטיקה. כי אם היו שם אנשים, האירופים היו משמידים אותם ללא ספק. אז אולי זה גם קצת טוב שרגל האדם כבר לא דרכה מלא זמן במקום חדש.

ד. כל העולם כולו גשר צר מאוד מעל כביש 4, וכולנו תקועים בפקק כי גשרים קורסים וככה זה, זה רגיל. באנטרקטיקה אין כל-כך הרבה גשרים, שם זה יותר בכיוון של מדפי קרח - אבל גם הם קורסים, כי הכול הרי בתהליך וגו'. כשזה קורה, מתגלים שם דברים מוזרים הרבה יותר מפרוסת עוגה בת 106 שנים.

כשהקרח נמס נחשפות גם מומיות מסתוריות בנות אלף, כמו בסיביר שבצפון, וגם חיידקים בני מי יודע כמה שנמו קפואים מי יודע כמה זמן - מגפת אנתרקס כבר התרגשה בקרב איילים בקוטב הצפוני. וגדלים עשבים, והעשבים מתלקחים ושריפות ענק בקוטב הדרומי מרימות ענני עשן שמסתירים את השמש.

וכל זה הוא רק מה שאפשר לראות בעין: לאחרונה התגלו 91 הרי געש שמתחבאים שני קילומטרים מתחת הקרח והולכים להפוך את היבשת הקפואה לריכוז הרי הגעש הגדול בעולם. התחממות כדור הארץ לא יכולה להגיע עד לעומק הזה, אבל מצד שני - היא גם לא צריכה. התפרצות וולקנית תתיך את הקרחונים מלמטה ותגרום להצפות - על-פי תרחישים פסימיים - ולאסון שלעומתו ייראו שני מנהיגי המעצמות הגרעיניות המאיימים זה על זה כשני ליצנים עם תסרוקות משונות ומחוות מוגזמות. אה, רגע.

ובבני-ברק קורס גשר. ככה זה. שמעתי וקראתי אנשים שניסו להסביר מה בעצם קרה: כנראה זו טעות אנוש, אמרו. כאילו שיש טעויות מסוג אחר. אני עוד לא מצאתי, אבל דבר אחד אני יודע: אם אלה לא טעויות אנוש - אני לא רוצה לעשות אותן.

ה. גשר קורס, הר געש מתפרץ, אדם טועה. ככה זה. זה שגשר לא קורס והר לא מתפרץ, ואין אסון גרעיני או שריפת ענק והים לא עולה על גדותיו ואף אחד לא טועה ואף אחד לא אשם - זה עניין חריג ביותר. כי תמיד מישהו צריך להיות אשם.

"אין את מי להאשים", כתב רוברט פלקון סקוט ברשומה האחרונה ביומנו, מה שמוכיח באופן חד-משמעי שהוא לא היה ישראלי. מה זה אין את מי להאשים? איך זה הגיוני בכלל? עצם הרמיזה שיש משהו בעולם שאי-אפשר להאשים בו מישהו חותרת תחת עצם סלע קיומנו.