יש אנשים שמתנהלים בעבודה כאילו העסק שלהם. מצד אחד זה טוב, כי הם נותנים את הנשמה והתוצאות בהתאם, מהצד השני - לעתים הציפיות שלהם מהמעסיק הזויות. דוגמא?
מגיע לי
מנהל מחלקת מכירות בחברת שירותים גדולה שהחליט לעזוב כי לא נענו לדרישות השכר שלו. הוא התחיל במשכורת של 25 אלף שקל שתוך 3 שנים האמירה ל-31 אלף שקל, עליה תלולה של 25%, אבל זה לא סיפק אותו. "כמה ביקשת?" שאלתי לתומי, "80 אלף שקל" ענה בלי להתבלבל, מסביר שהוא מניב לארגון רווחים של מיליונים וכי זה אך הגיוני שגם הוא ייהנה מכך, משוכנע שבונוס של 8 משכורות בשנה "זה כלום".
והוא לא היחיד. לאורך השנים פגשתי שכירים לא מעטים שהציפיות שלהם הזויות, למשל מנכ"ל של חברה משפחתית קטנה שמצפה להפוך שותף ללא כל השקעה ("מגיע לי, אני מחזיק להם את כל העסק לבד, הם כבר בקושי באים לעבודה"), או מנהל מחלקת קריאייטיב של משרד פרסום בינוני שסירב ל-5% מהמניות ודרש משני השותפים שליש מהבעלות.
באופן לא מפתיע, ברוב המכריע של המקרים מדובר בגברים (שעבור רבים מהם השכר משמש גם סוג של סמל סטטוס), וזאת ללא קשר לעובדה שבמרבית המשפחות הם עדין אלה שאחראים למשכורת העיקרית. מאפיין נוסף של ציפיות מופרזות הוא כישרון ויכולות גבוהות. ברוב המקרים מדובר במנהלים מאד מוכשרים שמניבים ערך רב לארגון ונהנים מהערכה מאד גבוהה, רק שהם מפרשים אותה כהוכחה לכך שהם ראויים לדרישותיהם.
מדוע? להבדיל מאלה שמתבלבלים בין ערך שוק לכישורים (כמפורט בהרחבה בטור למה משלמים לכם פחות מדי), כאן התקלה היא מסוג אחר- בלבול בין ערך שוק להישגים. הם נוטים לייחס את ההישגים המקצועיים שלהם לעצמם בלבד, ומצפים להיות מתוגמלים משל היו בעלי המניות.
בדוחק ודוחק
אנשים משכילים, מוכשרים ואינטליגנטים מצד אחד, וכל כך לא חכמים מאידך, שבאמת ובתמים מאמינים שמגיע להם להיות שותפים מלאים רק לסיכויים ולא לסיכונים, אם כי בשוליים ישנם את המאותגרים שחושבים שמגיע להם יותר רק משום שבעל העסק מאד עשיר (כפי שאמר לי לא מזמן מנהל של יזם נדל"ן- "מה זה בשבילו עוד 20 אלף שקל בחודש").
המחיר שמשלמים בעלי הציפיות הבלתי ריאליות שמתעקשים להשיג את מבוקשם הוא גבוה, גם בטווח הקצר וגם בארוך, כפי שאפשר לראות מהדוגמאות הנ"ל. למנהל המכירות שרצה 80 אלף בחודש לקח 11 חודשי חיפוש עבודה כדי להבין שגם 30 אלף שקל הוא לא יקבל, והוא חזר לתפקידו הקודם עם הזנב בין הרגליים.
המנכ"ל, שהיה מספיק חכם לא לעזוב בטרם ימצא אלטרנטיבה, חיפש וחיפש משרות מתגמלות יותר אך לא מצא, מבין לבסוף שלא יצליח לשחזר את תנאיו ונשאר בתפקידו הנוכחי (להערכתי עד הפנסיה). לעומתם מנהל מחלקת הקריאייטיב גילה בדרך הקשה שלמרות כישוריו יוצאי הדופן אף משרד פרסום לא יהפוך אותו לשותף שווה ללא השקעה, והחליט לפתוח משרד משלו. ומאז הוא מתפרנס בדוחק ודוחק.
בגלל המטריה
מדוע? כי הוא נפל למלכודת שמאפיינת רבים מהאנשים המצליחים מאד כשכירים - האמונה המוטעית שההצלחה בתפקיד היא בזכותם בלבד. הם לא מבינים שחלק ניכר מההצלחה הוא נגזרת של החברה שבה הם עובדים ושל ערך המותג שלה בשוק, וכי הסיכוי שלהם לשחזר אותה כבעלי עסק עצמאי קלוש.
ההבנה הזו רלוונטית במיוחד לאנשי הציפיות המופרזות החולקים מאפיין נוסף - נטייה בולטת "לעשות לביתם", שלעתים קרובות מביאה אותם לעזוב משרות מעולות ומתגמלות, רק כדי לגלות בדרך הקשה שמנהל מכירות של חברת מזון גדולה מצליח בעיקר בגלל העוצמה והמטריה התדמיתית שמעניקה לו החברה המעסיקה, ולא בזכות כישורי המכירה הנפלאים שלו. בהצלחה.
■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
