מדרום תיפתח הרעה

הימים האלה באמריקה מזכירים לי אפיזודה בת 30 שנה ויותר.

רשימה של הסופר גור וידאל בשבועון הניו-יורקי השמאלי "ניישן" הסעירה את הרוחות. וידאל, שנון ויהיר כהרגלו, לגלג בטונים אנטישמיים על "השמרנים החדשים" (Neo-Cons), האינטלקטואלים היהודים השמאליים לשעבר שעברו ימינה, לפעמים הרחק ימינה, והטיפו למדיניות חוץ אולטרה-נצית ופרו-ישראלית. הוא נטפל במיוחד למבקר הספרות והעורך נורמן פודהורץ.

לפנים, כאשר עדיין היו חברים, פודהורץ השתומם על התעניינותו של וידאל במלחמת האזרחים האמריקאית. היא "רחוקה ולא רלוונטית כמו מלחמות השושנים (באנגליה של המאה ה-15)", אמר פודהורץ. החיווי הזה, כתב וידאל, "הבהיר לי שהוא אינו מתכנן להתערות באמריקה, ונאמנותו העיקרית תהיה נתונה לישראל", שווידאל קרא לה "המדינה המשונה הקטנה ההיא".

שערורייה איומה פרצה אז בחוגי ספרות ועיתונות. וידאל ועורכיו נאלצו לבזבז הרבה זמן על הכחשת אנטישמיותו. חוסר התעניינותו של פודהורץ במלחמת האזרחים אולי לא אמרה כבוד לעומקו ולרצינותו, אבל היה נחוץ הרבה זדון כדי לראות בה ביטוי של חוסר נאמנות לאמריקה.

מעניין לחזור ולהיזכר באפיזודה ההיא בדיוק בגלל השוואת מלחמת האזרחים למלחמות השושנים. בחודש אוגוסט 2017, מלחמת האזרחים זינקה אל מרכז התודעה, והורידה את נשיאות דונלד טראמפ מן הפסים. מחלוקת כמעט-קוריוזית על פסלים ועל אנדרטאות הציתה מהומות רחוב בעיר שרלוטסוויל במדינת וירג"יניה. נאצים צעדו בסך, וקראו "דם ואדמה" ו"היהודים לא יזיזו אותנו".

הנשיא סירב לגנות אותם חד-משמעית, והכריז כי האשמה רובצת על "הרבה צדדים". התקשורת והפוליטיקאים לא האמינו למשמע אוזניהם, ומן המפלגה הרפובליקאית בקעו קולות ראשונים של פקפוק בעצם יציבותו הנפשית של הנשיא (את הספק הבולט ביותר הטיל יושב ראש ועדת החוץ של הסנאט, המייצג את המדינה הדרומית טנסי).

ד"ש מהגנרל רוברט אי. לי

המהומה בשרלוטסוויל פרצה על רקע החלטה של מועצת העיר להזיז את האנדרטה של גנרל רוברט לי ממקומה המרכזי. הוא היה המפקד המפורסם ביותר של צבאות הדרום. העזותיו האסטרטגיות והטקטיות האריכו את מלחמת האזרחים, והעמידו בספק כלשהו את תוצאותיה. כניעתו לגנרל יוליסס גראנט, באפריל 1865, הביאה את המלחמה אל קיצה. הוא לא נלקח בשבי, ולא עמד למשפט. תכונותיו האישיות התרומיות העניקו לו מקום מיוחד בזיכרון הלאומי.

במרוצת השנים התפתחה במדינות הדרום מגמה של שיכתוב ההיסטוריה. מלחמת האזרחים תוארה כ"מלחמת התוקפנות הצפונית". הדרום מרד ב-1861 לא כדי לשמר את מוסד העבדות, אלא כדי להגן על "אורח חייו". לצפון לא הייתה הזכות לכפות את רצונו, וכל מדינה של ארה"ב הייתה רשאית לפרוש ממנה.

איחוי הקרעים לאחר ניצחון הצפון היה תהליך מסובך ורצוף קשיים. לאחר ניסיון קצר של תיקון דרסטי, שניתן לו השם "הבנייה מחדש" ("רה-קונסטרוקציה"), סדרי השלטון והחברה בדרום חזרו אל סורם. בדרום התפתח משטר של אפליה גזעית ממוסדת, שהביטויים המפורסמים ביותר שלה היו מעשי רצח מאורגנים של שחורים, איסור על נישואי-תערובת, מוסדות השכלה ללבנים בלבד ודחיקת השחורים אל הספסלים האחוריים באוטובוסים. במרכז המשטר הזה עמדה השלילה למעשה של זכויות האזרח, במיוחד הזכות להצביע.

הדרום אומנם הפסיד במלחמה, אבל ב-100 השנה שלאחר מלחמת האזרחים הוא התנהג כארץ נפרדת. כוחו במשוואה האלקטורלית הגן עליו מפני רפורמות, עד שנות ה-60 של המאה ה-20. כאשר באה שעתם של הלבנים להיפרד מזכויות-היתר שלהם, הם עשו כן בחוסר חשק. הפוליטיקאים שלהם התנגדו בכל מרצם, והם ויתרו רק לאחר ש-3 נשיאים איימו להשתמש נגדם בכוח צבאי. הדרום העניש את המפלגה הדמוקרטית, שכפתה עליו את שוויון זכויות האזרח. זה 50 שנה ויותר שהדרום חוזר ומצביע לטובת מועמדים רפובליקאים לנשיאות ולקונגרס (עם כמה יוצאים מהכלל).

היית מציב אנדרטה לרומל?

האנדרטאות לגיבורי המלחמה הדרומיים נעשו מוסיקת רקע במאבק הדרום על שימור זכויות היתר. אפשר להיתקל בהן אפילו בפרוורי וושינגטון. הנוסעים אל בית העלמין הלאומי בארלינגטון, מקום מנוחתם של 400,000 חללי מלחמות, עוברים בדרך הקרויה על שמו של ג'פרסון דייוויס, נשיא הקונפדרציה של מדינות הדרום.

ב-1962, בעיצומו של מאבק השחורים על שיווי זכויותיהם, רק חודשים אחדים לפני נאום "יש לי חלום" של ד"ר מרטין לותר קינג, מועצת העיר אלכסנדריה במדינת וירג'יניה, הצופה על וושינגטון מעבר לנהר הפוטומק, החליטה כי כל הרחובות החדשים בעיר ייקראו על שם מפקדים של צבאות הדרום במלחמת האזרחים. ההחלטה הזו בוטלה רק לפני שנתיים.

אני זוכר את תדהמתי, כאשר נתקלתי בפסל של הגנרל הדרומי המהולל סטונוול ג'קסון בחזית "המכון הצבאי של וירג'יניה" (VMI), בית הספר הצבאי הוותיק ביותר על אדמת אמריקה. הזדמנתי לשם לרגל כינוס אקדמי על המזרח התיכון, בחסות אוניברסיטת וושינגטון ולי בעיר לקסינגטון. בארוחת ערב ישבתי לצד היסטוריון גרמני צעיר, שהיה אז איש סגל של המכון. שיתפתי אותו בתחושת ההפתעה. הייתכן? גנרל שמרד בארה"ב, וניסה לפרק אותה, מספק השראה לצוערי אקדמיה צבאית, שינהיגו יום אחד חיילים אל הקרב תחת דגל אמריקאי?

הגרמני משך בכתפיו. הוא הזכיר לי בנימוס שגנרל ג'קסון היה איש צבא מצליח, והוא נמצא שם בתור שכזה. סוף-סוף, אפילו האקדמיה הצבאית המפורסמת ביותר באמריקה, זו של ווסט פוינט, קראה קסרקטין על שם גנרל רוברט לי הנ"ל. ואוניברסיטת וושינגטון ולי המקומית קרויה, בו זמנית, על שם הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון ועל שם גנרל לי, שעמד בראשה באחרית ימיו.

זו הייתה תשובה סבירה, אם כי כיאה לישראלי וכחן שאלתי אותו מה היה קורה אם בית ספר צבאי בפרנקפורט, למשל, היה מציב אנדרטה לפילדמרשל ארווין רומל. הלוא גם רומל היה איש צבא מצטיין, שלא התעניין בפוליטיקה, חוץ מזה ששירת את המשטר הנאצי וניסה להבטיח את נצחונו במלחמת העולם השנייה. הגרמני חשב את השאלה למגוחכת. ב-22 השנה שחלפו מאז לא הייתה לי כל סיבה להיזכר בחילופי הדברים - עד השבוע שעבר.

לחיות בפחד בדרום

פסליהם של גיבורי הדרום בוודאי הטרידו את מנוחתם של לא-מעטים, במיוחד של שחורים, במיוחד של אלה הנאלצים לשלוח את ילדיהם אל בתי ספר ממלכתיים הקרויים על שמם של מצביאים דרומיים. אבל התנועה לשינוי השמות ולהסרת האנדרטאות קיבלה תנופה דרמטית רק לפני שנתיים, יוני 2015, בעקבות טבח המתפללים בכנסיה שחורה בעיר צ'רלסטון שבמדינת דרום קרוליינה. הרוצח, לבן בן 21, החזיק בביתו סמלים של מדינות הדרום, והצטלם ערב הטבח כשהוא מניף דגל דרומי.

התוצאה המיידית הייתה החלטה של מושלת דרום קרוליינה לאסור את הנפת הדגל הדרומי על אדמת ציבור. המושלת, ניקי היילי, כיום השגרירה גבהת-הפרופיל של ארה"ב באו"ם, שייכת לאגף השמרני של המפלגה הרפובליקאית. הזיהוי הזה העניק תוקף מיוחד להחלטתה - והיא נתנה את האות לבחינה מחדש של מקום הסמלים הדרומיים בחיי הדרום.

שורה של ערים דרומיות החליטו ללכת בעקבות דרום קרוליינה, ולגרש את גיבורי הדרום מרחובותיהם ומן הגנים הציבוריים שלהם. רוב הערים, עם אוכלוסייה שחורה גדולה, נמצאות בשליטת המפלגה הדמוקרטית; אבל רוב המדינות הדרומיות נמצאות בשליטה חלקית או מלאה של הרפובליקאים. אלה האחרונים מנסים מאז לתקוע מקלות בגלגלי הרוויזיה ההיסטורית.

ללמדכם עד כמה מלחמת האזרחים אינה שוות ערך של מלחמות השושנים באנגליה במאה ה-15, במערכת הבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית למושל וירג'יניה לפני חודשיים, המועמד המפסיד העמיד את שימור הסמלים הדרומיים במרכז מסע הבחירות שלו. הוא גם תיאר את עצמו כתומך נאמן של הנשיא טראמפ. הוא הפסיד בהפרש קטנטן של אחוז אחד. וירג'יניה חוזרת ומזכירה לנו בימים האלה את הקשר בין הדייר בבית הלבן לסמלי הדרום הישן ולרוחו.

איזה וושינגטון, איזה ג'פרסון

לא זו בלבד שהנשיא פסח על שתי הסעיפים בגינוי המהומות בשרלוטסוויל, אלא שהוא גינה באחד מציוצי-הבוקר שלו את המערכה להסרת "האנדרטאות היפהפיות שלנו". הוא שאל, "מי הבא בתור? וושינגטון? ג'פרסון? מטופש". זו השוואה הנשמעת עכשיו לעתים קרובות. גם הנשיא הראשון, גם הנשיא השלישי, היו בעלי עבדים. הייתכן שהמסע הציבורי נגד הגנרלים הדרומיים ידרוש גם את ראשי האבן שלהם?

אבל ההשוואה הזו מופרכת מעיקרה. וושינגטון וג'פרסון הקימו את הרפובליקה האמריקאית. וושינגטון ניהל את מלחמת העצמאות שלה, וג'פרסון חיבר את הכרזת עצמאותה, ומילא תפקיד מרכזי בחיבור חוקתה. לעומתם, גנרל לי ושות' קשרו קשר להרוס את הרפובליקה, ולקרוע את חוקתה לגזרים. הייתכן שנשיא ארה"ב מאמין כי לדרום הייתה הזכות לפרוש? ואם הוא מאמין שהייתה הזכות לפרוש, האם הוא מאמין מיניה וביה שהזכות הזו מוסיפה להתקיים?

השיטה הפדרלית האמריקאית עמדה במבחנה החמור ביותר לפני 150 שנה ויותר. הממשלה המרכזית אסרה אז מלחמה על המורדים, וניהלה אותה ארבע שנים ארוכות ועקובות מדם. נהרגו בה בין 600,000 ל-700,000 לוחמים, יותר מאשר בכל מלחמות ארה"ב נגד אויבים חיצוניים. הגנרלים המנצחים השאירו לא פעם אדמה חרוכה. הסגר ימי הוטל, ערים חרבו, אוכלוסייה אזרחית נפגעה, שבויי מלחמה סבלו יחס מחפיר.

מה היה קורה אילו ארה"ב חזרה והועמדה במבחן כזה במאה ה-21? למשל, אם טקסס הייתה מחליטה להכריז עצמאות? קשה מאוד להעלות על הדעת משהו מעין מלחמת האזרחים. הזמנים השתנו, וגם הציפיות. איש אינו חושב ברצינות שהממשלה בלונדון תצא למלחמה אם סקוטלנד תפרוש מן הממלכה המאוחדת; כיוצא בזה, קשה להאמין שהממשלה במדריד תשלח צבא נגד קטלוניה, או שקנדה תדכא בכוח תנועת עצמאות בקוויבק. כיוצא בזה, קשה להאמין בדיכוי צבאי מסיבי של תנועת פרישה בארה"ב. מה שהיה אפשרי ב-1860 חדל להיות אפשרי ב-1960.

פוטנציאל של התפרקות

פדרליזם הוא נוסחת שלטון חדשה למדי. הרעיון של האצלת סמכויות לממשל מקומי הוא מצוין, בייחוד בארצות גדולות. אבל יש בו פוטנציאל ניכר של אי שקט וסכנה של התפרקות. איש לא התייחס ברצינות אל הפדרליזם של ברית המועצות, או של יוגוסלביה, או של צ'כוסלובקיה, עד שיום אחד גבולות פנימיים הפכו לגבולות חיצוניים. סכנת ההתפרקות גדולה במיוחד, כאשר היחידות האוטונומיות מוגדרות על-פי המוצא האתני של רוב תושביהן (חלק ממדינות הודו, חלק מחבלי בריטניה וספרד). הסכנה פוחתת כאשר האוטונומיות הן גיאוגרפיות. מדינות ברזיל, מקסיקו וגרמניה, למשל, מעולם לא ניסו לפרוש.

ברוסיה התהלכה לפני 10 שנים תיאוריה פופולרית על התמוטטותה הממשמשת ובאה של ארה"ב. פרופסור ששמו איגור פאנארין אפילו נקב בתאריך יעד סמוך להפליא, סוף יוני 2010. הוא חזה מלחמת אזרחים בנוסח יוגוסלביה, שתסתיים בחלוקת ארה"ב לשישה אזורי השפעה. פאנארין ראה מהרהורי לבו. הוא חשב שההתמוטטות הפיננסית הגדולה בעקבות משבר הסאב-פריים תתחיל סדרה מסחררת של מאורעות, וארה"ב תצא מכלל שליטה.

ארה"ב נחלצה מן המשבר ההוא, אם גם בשן ועין. המתחים החברתיים שיצרה הכלכלה של רבע המאה האחרונה מוסיפים לבעבע. הבחירות של 2016 חשפו אותם באופן דרמטי. האם נובע מהן פוטנציאל של התפרקות, או לפחות של ניסיון לפרק? האם נשיאות טראמפ מיילדת מרד חדש, 152 שנה לאחר דיכויו של המרד הקודם?

לא סביר, בהחלט לא סביר. אבל קצת פחות לא סביר ממה שהיה לפני טראמפ, או אפילו לפני אוגוסט 2017.