משמרות הגזענות

א. אני חושב הרבה על שני אירועים שקרו בתחילת השבוע. שניהם נסחפו אל גדות הנהר השוצף של האקטואליה ונדחקו הצדה. באירוע הראשון, שאירע ביום שני, התעמתו נהגים עם נכים שחסמו במחאתם את כביש מספר 4. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, גם לא השנייה. במו עיניי ראיתי את זה קורה, כשבתחילת המחאה נחסם רחוב אבן גבירול בתל-אביב. תכלס, דברים כאלה קורים כמעט בכל הפגנה: הרי תמיד יש מישהו שמתנגד לה, תמיד יש מישהו שהיא מפריעה לו ותמיד, אבל תמיד, יש מישהו שיש לו מה להגיד בנידון. אין הפגנה שאין לה הפגנת נגד. וטוב שכך.

אבל עם נכים זה אמור להיות שונה, לא? הלב נטה להאמין שאנשים יהיו יותר בכיוון של אמפתיה וסולידריות. הם אכן היו בהתחלה, אבל קצת עבר להם, מסתבר. בלי להאשים אף אחד, להיכנס לדרישות המוחים, למי צודק ומה ההיגיון בלחסום כביש, המראה של אנשים מתעמתים עם נכים ומנסים להזיז אותם מהדרך צורם וחורק באוזן כמו ציפורן של טיטן על לוח היקום. אפשר לשמוע את הצרימה מקצה היקום ועד קצהו.

אם הנכים היו שואלים אותי איך להשיב אליהם את לב הציבור והתקשורת, הייתי מציע להם להפסיק לחסום כבישים אקראיים ולחסום רק כביש אחד: את זה המוביל לכנסת. האהדה תרקיע לשחקים.

ב. ואם האירוע הזה עוד זכה לאיזושהי התייחסות - בכל זאת, יש מחאה ונחסם כביש - הרי שהאירוע השני, שהתרחש בערב שבת לא רחוק מכביש מספר 4, כמעט ולא זכה לתשומת לב. גם בו יש אלימות: שני חיילים בחופשת סוף שבוע ישבו בגינה ציבורית בפרדס חנה, ולפתע הותקפו בידי חבורה של צעירים והוכו מכות רצח. למה? כי "הם נראים כמו ערבים". לפי הדיווחים, התוקפים לא שעו לצעקות החיילים, אחד מגולני ואחד מכפיר, ואף על-פי שהיו עדים לאירוע, איש מהם לא הזמין משטרה. אחרי שהתוקפים עזבו אותם שותתי דם, פינו החיילים את עצמם לבית החולים והתקשרו להוריהם, והם הזעיקו את המשטרה. המשטרה חוקרת וכבר ביצעה מעצרים.

כשראיתי את הידיעה לראשונה הייתי בטוח שזה יהיה הסיפור הגדול של השבוע. איזה גדול ואיזה נעליים. הידיעה זכתה לכמה אזכורים קטנים, ודי. מי שבכל זאת דיווח על הידיעה והגיב עליה, שם במרכז את הטעות בזיהוי: איך יכול להיות שאפשר להתבלבל ככה בין חיילים, ועוד קרביים, לערבים - הרי זה לא יעלה על הדעת!

תמיהה טיפה משונה ומנותקת מהמציאות, לא? בפעם האחרונה כשהגעתי לנתב"ג במונית, המאבטחת בכניסה ביקשה מהנהג לראות תעודת זהות. הוא נעלב עד עמקי נשמתו. ראית מה זה, אמר לי, היא חשבה שאני ערבי. אחי, אמרתי לו, אל תיעלב, אבל אתה באמת נראה כמו ערבי, וגם אני (לפי מקורות זרים). רובנו. ככה זה.

אבל הטעות בזיהוי היא כל-כך לא העיקר. מה זה משנה איך אפשר להבדיל בין יהודי לערבי - העניין הוא שיהודים מרביצים לערבים ככה סתם בערב שבת וזה עובר בשקט כמעט מוחלט.

ג. בואו קודם נשים בצד את מה שצריך לשים בצד. אחד הפשעים או הניצחונות הגדולים של הימין נגד השיח הציבורי הוא ששמאלנים צריכים לגנות פשעי שנאה נגד יהודים לפני שהם פונים לעסוק בפשעי שנאה נגד ערבים, כאילו שאני צריך להוכיח כל הזמן ממי יותר אכפת לי ובאיזה צד אני וכמה חזק פועם בי הרגש הלאומי.

גם יהודים חוטפים מכות, ויותר, בשל יהדותם - אני לא מתכחש ולא משווה ולא נעליים. ההבדל הוא תהומי: כשיהודים מותקפים אני חש שותפות גורל ודאגה וזעם והכול, ואם חס וחלילה מישהו מת אני חש עצב עמוק והפצוע ממלא אותי תקווה להחלמתו. אכפת לי מהצד שלי. ודווקא בגלל זה שאכפת לי ודווקא בגלל זה שאכפת לי מהצד שלי, קשה לי לשאת אלימות של יהודים כלפי ערבים. בסדר? עברתי?

בקיצור, העניין הציק לי. עשיתי כמה טלפונים, חיפשתי כמה חיפושים, ביררתי כמה בירורים - שבסופם העניין הציק לי הרבה יותר. מדובר בעניין של קבע, סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב, ושוב ושוב זוכה לאזכורים קטנטנים אבל להתעלמות כמעט גורפת - חבורות של יהודים שמכות ערבים. בחופים, בקניונים, בגינות, בכבישים.

הרקע הוא לאומני-רומנטי (אף שאין בזה שום דבר רומנטי) - אתם ערבים ואתם לא תצאו עם הבחורות שלנו. זו אלימות כפולה והביצוע הוא כמעט מאורגן. יש חבורה אחת המכונה "סיירת קווקז" וזה מה שהיא עושה, ולא בפעם הראשונה, אפילו בגינה הספציפית הזאת. יש גם חבורות אחרות. הן אולי לא מסתובבות מחופשות לחיילים וחמושות באופן כבד כמו הגזענים שאנחנו רואים צועדים בארה"ב; את החיילים בפרדס חנה היכו בעזרת צינור נרגילה.

אסור להשוות? אני חושב שאסור לא להשוות.

ועוד השוואה, אם כבר אסור: ההיקף של התופעה, אם אני מבין נכון, גדול ונפוץ בהרבה מכל מבצעי "תג מחיר" - אבל היקף ההתייחסות, הגינויים וכו', קטן בהרבה. זה לא קורה בשטחים, זו לא נחלתן של התנחלויות מבודדות ושל נערים בפאות מסולסלות. זה קורה כל הזמן בערים גדולות בכל הארץ. התנגשויות אלימות עם נפגעים, לפעמים בנפש, לפעמים מול עדים שלא עושים דבר. וזה עובר לנו מתחת לרדאר. ואפילו לא האשמתי את הכיבוש. זה היה קורה גם בלעדיו לצערי.

ד. אז כן, אני חושב הרבה על שני האירועים האלה. הם אולי לא קשורים והם שונים בתכלית השינוי, כמובן, אבל בבסיס שניהם אלימות ואדישות. למדנו לחיות איתם טוב מדי. אני לא מחפש גינוי של אף אחד, גינויים לא מעניינים אותי (אף על-פי שהימין מצפה מהשמאל לגנות כל פוסטר, דגל, כתובת גרפיטי, אמירה תימהונית או פוסט בפייסבוק). ובכל זאת, ראוי לצפות להתייחסות.

היחס הוא אולי לא העיקר, אבל הוא קובע אווירה, אווירה שעזרה אפילו למגזר שולי כמו פועלי בניין שנופלים מפיגומים. כי ברגע שאתה רואה משהו, אתה כבר לא יכול שלא לראות אותו. ברגע שהדברים הם חלק מסדר היום, הם משתנים. וחבורות של יהודים שמסתובבות ומרביצות לערבים הן בהחלט דבר הדורש יחס ושינוי.

מאחר שאני אדם אופטימי בסך הכול ולמרות הכול, אני משתדל שלא להיסחף אחרי נבואות זעם ותיאוריות קודרות, גם אם מפתות, כמו "המדרון החלקלק" - בגדול, אבל הכי בגדול, אני לא חושב שאנחנו במדרון, גם אם לפעמים זה נראה ככה, אלא במעלה. לכן, אני שוקד על תיאוריה נגדית. לא עוד מדרון חלקלק: מהיום אמרו "תיאוריית המכשול שבמשעול".

כי דברים רעים קורים. כל הזמן, בכל מקום. אבל הדרך לא מובילה אותנו למטה, ואנחנו לא נידונים להחליק בה על ישבננו. מי שמאמין ככה באמת ייפול על התחת. אנחנו במשעול (אל פסגה? אולי), וגם אם אולי לא נגיע, הרבה יותר נחמד לראות את זה ככה. גם אם שתי הדרכים, למטה ולמעלה, קשות באותה מידה, את זו הפוסעת מעלה קל יותר לשאת. ואם זה מדרון אז פשוט תסתובב, בנאדם, והופ! זו עלייה. כי זו לא חוכמה להיות פסימי כשנראה לך שרע - דווקא אז/עכשיו זה הזמן להיות אופטימי.