אנשים טובים במה שהם אוהבים לעשות ואוהבים לעשות את מה שהם טובים בו. אותו הדבר כשמדובר בעניין בעבודה. תנו לאנשים עבודה שמעניינת אותם, רוב הסיכויים שהם יניבו תוצאות טובות יותר, יהיו שבעי-רצון מהעבודה וישרדו יותר זמן בארגון.
Career Busters
יופי. את החכמה הזאת כל אחד יודע, הבעיה היא עם אלה שרודפים אחרי עניין בכל מחיר. מידי יום אני פוגשת מנהלים שהקריירה שלהם מתנדנדת על פי תהום (או שכבר נפלה), רק משום שלא הבינו שלפעמים התפקיד הכי לא מעניין הוא התפקיד הנכון ביותר להצלחה בקריירה, או להישרדות בשוק העבודה.
המקרים הקלים, לכאורה, היא כאשר מנהלים מסרבים לתפקיד שהוא תנאי לקידום עתידי, תוקעים את הקריירה בדרך ללא מוצא (משעממת לא פחות), רק משום שהתפקיד הספציפי לא מעניין אותם. לעיתים מדובר במעברי תפקיד בתוך ארגונים גדולים (למשל ממטה לשטח), לעיתים במעבר בין חברות (למשל מתפקיד בתעשיית נישה לתפקיד בתעשייה עם פוטנציאל קידום גבוה בהרבה), או ממגזר נחות למגזר הממוצב גבוה יותר (למשל מהמגזר השלישי למגזר העסקי).
מדוע לכאורה? כי מספיקות 2-3 החלטות בלתי חכמות שכאלה (לעיתים אפילו אחת) כדי להפוך לחבר של כבוד במועדון ה-Career Busters, אלה שחבטו בקריירה חבטה אנושה, עד כדי בלתי הפיכה.
העצוב הוא שגם הם עדין ממשיכים לחפש את התפקיד שיעניין אותם, לא מודעים לנשימותיה האחרונות של הקריירה בטרם תיפח נשמתה. דוגמאות?
לא מעניין מה מעניין אותך
מנהל תפעול לשעבר שכבר 8 שנים מזגזג בין תפקידים ותחומי עיסוק, ממצב עצמו כעב"מ תעסוקתי עם ערך שוק ברצפה, מסרב למשרת ניהול תפעול כי תחום העיסוק של החברה לא מעניין אותו. בשלב זה של הקריירה שלו הדבר הכי פחות מעניין הוא מה מעניין אותו, העב"מ חייב לקבל את התפקיד גם אם מדובר בתפקיד המשעמם בעולם.
המשימה עכשיו היא לבנות מחדש עמוד שידרה מקצועי עם זהות מגובשת, אחרת הוא ימשיך להתדרדר באיכות החברות, התפקידים והשכר. עליו להשלים קדנציה של שנתיים שלש כמנהל תפעול, אחריה הוא עתיד להתקדם לתפקיד מעניין יותר, העיקר להתחיל להחזיר את הקריירה למסלול ולשקם את ערך השוק.
דוגמא נוספת היא של מנהל מערכות מידע שעבר מההייטק למגזר הציבורי, התאכזב קשות אבל מתקשה לשוב בחזרה. הוא כבר סירב לשתי הצעות שלא נראו לו מספיק מעניינות, לא מבין שהוא תקוע בארגון מהנחותים במגזר הציבורי וכי החזרה ממנו להייטק מחייבת מהלך דו שלבי (לפחות). כרגע המטרה היא לצאת משם כמה שיותר מהר, בלי קשר לעניין בתפקיד שימצא, אחרת ימותג 'מגזר ציבורי' ויתקע שם לנצח.
אז איך בכל זאת מתמודדים עם תפקיד לא מעניין? שתי אסטרטגיות עיקריות:
האחת - לעשות אותו מעניין. הרבה מאד פעמים תפקיד שנתפס משעמם יכול להפוך מאתגר מאד, אם רק תחליטו להפוך אותו לכזה. הרחבת תחומי האחריות, יוזמות חדשות, פרויקטים משותפים עם יחידות ארגוניות מקבילות, או לפעמים סתם להרים את הראש מהפרטים הטכניים ולגלות מעורבות במהות (למשל עורך דין המעורב באחד מהמשאים-ומתנים המרתקים בארץ, משועמם נורא רק כי הוא לא טורח להתעניין בעניין עצמו, קבור בתוך סיכומי הישיבות).
חסה מסולסלת
האסטרטגיה השנייה פחות מרגשת, אבל אפקטיבית לא פחות - לנוע לעבר האור שבקצה המנהרה. מי שפועל לקראת מטרה חשובה יצליח לסבול את הדרך גם אם היא משעממת מוות, ראו ספורטאים השורדים אימונים ארוכים ומשממים, שלא לדבר על ירידה במשקל לכבודה מתפשרים על חסה מסולסלת, על פני עוגת שוקולד עם הר של גלידה בצד.
אבל איך יודעים אם תפקיד המשעמם הוא התפקיד הנכון? כמו בכל מהלך קריירה, בוחנים את כוחו של התפקיד כמקפצה לזה הבא אחריו. אם הוא מקפצה טובה השעמום שולי, אי נוחות זמנית בלבד בדרך למטרה העליונה. בהצלחה.
■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
