כיצד לשמור על ירושות ומתנות?

זוגות שנישאו משנת 1973 ואילך כפופים להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, אשר קובע כי בהיעדר הסכם ממון כדין הקובע אחרת, ירושות ומתנות שקיבל אחד מבני הזוג לא יהיו חלק מהרכוש המשותף בעת פרידה או מוות. המשמעות היא שבן הזוג המבקש לקבל בכל זאת נתח מירושה או מתנה, שקיבל בן זוגו בזמן החיים המשותפים, יצטרך לשכנע את בית המשפט, ששני הצדדים ראו אותו כשותף בנכס.

על זוגות שנישאו מוקדם יותר חל משטר משפטי יציר הפסיקה המכונה "חזקת השיתוף", וגם במסגרתו רואים ירושות ומתנות כ"נכסים חיצוניים", אשר ניתן יהיה לראות בהם בכל זאת רכוש משותף בנסיבות מתאימות, הכוללות בדרך כלל נישואים ראשונים, ארוכי-שנים והרמוניים.

שאלת שיתוף הירושות והמתנות בין בני הזוג עולה כמעט בכל תביעה לאיזון משאבים בעת התפרקות הנישואים, בעיקר בשל חוסר המודעות של הצדדים לחזקות הקבועות בחוק בזמן הנישואים. כאשר חיי הנישואים הם הרמוניים ותקינים, בני הזוג לא נוהגים לישון עם ספר החוקים מתחת לכרית, ורבים כלל אינם מודעים לכך שירושות ומתנות שמקבל בן זוגם שייכים לו בלבד על-פי החוק.

מטבע הדברים, כאשר אחד מבני הזוג מקבל כספים בירושה או במתנה, בן הזוג האחר מצפה כי אלה ישמשו לרווחת המשפחה כולה, כמו יתר הכספים המגיעים לידי הצדדים ממקורות אחרים, לרבות עבודה, זכיה בלוטו וכו'. בן הזוג היורש מצידו אולי מעוניין להשאיר את הכספים לרשותו בלבד, אך הוא מעדיף להימנע מהעלאת הנושא הרגיש, כדי לא לנענע את ספינת הנישואים השטה כרגע על מים רגועים, וכך שני הצדדים מפתחים ציפיות שונות ביחס לכספים, המגיעות לכלל התנגשות בזמן הגירושים.

בהיעדר הסכמות או החלפת דברים מפורשת בנושא בזמן הנישואים, בית המשפט, הנדרש להתחקות אחר כוונותיהם של הצדדים, פונה לבחון את ביטויים החיצוני של כוונות אלה. לפיכך הנושא המרכזי שנבדק הוא היכן הופקד הכסף - האם נשמר בחשבון נפרד על-שם היורש בלבד או עורבב עם יתר נכסי בני הזוג, האם לבן הזוג השני היו זכויות משיכה של הכספים, והאם נעשה שימוש בחלק מהכספים לצרכים משותפים.

התשובות לשאלות אלה אינן תמיד חד-משמעיות, כפי שניתן ללמוד מפסק דין של בית הדין הרבני הגדול שפורסם בימים אלה. במקרה זה הצדדים היו נשואים במשך 45 שנה, במרביתם האישה הפקידה את משכורתה לחשבון המשותף והתנהלה דרכו בלבד, ואילו הבעל התנהל בחשבונות בנק נפרדים על-שמו והעביר כספים לחשבון המשותף לפי ראות עיניו.

לפני 13 שנה נמאס לאישה להרגיש מנוצלת, והיא פתחה אף היא חשבונות בנק נפרדים על-שמה, אליהם הפקידה לא רק את משכורתה - אלא גם את כספי הירושה שקיבלה מאביה. שני הצדדים לא נהגו בשקיפות זה כלפי זו: כך לדוגמה, לפני 4 שנים האישה רכשה דירה על-שמה, שהבעל לא ידע אודותיה, ואף האישה לא ידעה מהן זכויותיו השונות של בעלה ונכסיו.

זמן מה לאחר שהאישה זכתה בירושת אביה, הבעל שכנע אותה להעביר את הכספים לחשבון חיסכון על-שם שניהם כדי לזכות בהטבות כלכליות מהבנק. כאשר פרץ המשבר בין הצדדים שהביא לגירושיהם, טען הבעל כי מהלך זה של העברת הכספים לחשבון משותף מהווה למעשה מתנה והסכמה של האישה לשיתופו בירושה.

בנסיבותיו החריגות של תיק זה, בו הבעל והאישה התנהלו בהפרדה רכושית קיצונית, וחוק יחסי ממון אינו חל עליהם, בית הדין קבע כי כל ירושתה של האישה תישאר בידיה בלבד, אך בין בני זוג המנהלים אורח חיים שיתופי סטנדרטי, טיעונו של הבעל יכול היה בהחלט להתקבל.

חשוב, אם כן, שבני זוג יהיו מודעים לחזקה הקבועה בחוק בדבר הפרדה רכושית של ירושות וצוואות דווקא בעת שהנישואים תקינים ויתכננו את מהלכיהם בהתאם.

אם היורש אינו מעוניין לחלוק את ירושתו או מתנותיו עם בן זוגו, עליו להקפיד לשמור אותן בנפרד באופן מובהק, ולהפך - אם לבן הזוג השני ציפיות לקבל נתח מכספים אלה, עליו לדאוג לעגן את זכויותיו בהם בצורה ברורה. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר ww.divorceinfo.co.il