"המלחמה הטובה" שנמאסה

בסתיו 2002 הוזמן חבר אלמוני באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי לנאום בעצרת מקומית קטנה נגד המלחמה הממשמשת ובאה בעיראק. היא תתחיל 5 חודשים אחר-כך. "אני אינני מתנגד לכל מלחמה", אמר האיש. "אני רק מתנגד למלחמה אידיוטית". מי היה מעלה בדעתו ביום ההוא, כי 6 שנים אחר-כך הנואם ייבחר לנשיא ארצות-הברית.

ברק אובמה, למדה אמריקה, מבחין בין "מלחמה אידיוטית" (dumb war) ל"מלחמה טובה". עיראק הייתה האידיוטית. "אני מתנגד למלחמה פזיזה. אני מתנגד לניסיון ציני לדחוף העדפות אידיאולוגיות אל תוך גרוננו בלי קשר למחיר של חיי אדם ושל קשיים".

15 שנה חלפו מאז הנאום ההוא. יורשו של אובמה בבית הלבן, דונלד טראמפ, נשא השבוע נאום משלו על מלחמות אידיוטיות ועל מלחמות טובות, מבלי להשתמש במושגים האלה. הדחף הטבעי שלו, הוא אמר, היה למהר ולצאת מאפגניסטן. אבל הישיבה ליד דסק המהגוני בלשכה הסגלגלה לימדה אותו שלא תמיד הדחף הטבעי הוא אמצעי הנחייה הטוב ביותר.

ב-21 בנובמבר 2013 הוא צייץ, "בזבזנו כמות עצומה של דם ושל כסף באפגניסטן. ממשלתם מגלה אפס הערכה. הבה נצא משם!" אבל השבוע הוא הודיע על עיבוי הנוכחות הצבאית האמריקאית מבלי לנקוב במספרים - ונמנע במפגיע מלנקוב בתאריך יציאה. מוטב שהאויב לא יידע את כוונותיו, הוא הסביר. זו טענה הגיונית בהחלט. על פי יודעי אפגניסטן, הודעותיה הפומביות של וושינגטון על העתיד הקרוב והרחוק הביאו את הטליבאן להכרה, ש"לאמריקאים יש שעון - ולנו יש זמן".

תאריך יעד להסתלקות

הנשיא אובמה עמד בדיבורו נגד "המלחמה האידיוטית". הפנטגון וחלק מן העיראקים רצו שחיל-מצב אמריקאי של 24 אלף חיילים יישאר כדי לאמן את הצבא המקומי ולעזור במידת הצורך. אובמה היה מוכן לשקול 10,000. אבל עד סוף השנה השלישית של נשיאותו הוא החזיר את כל החיילים הביתה. בשנה השישית של נשיאותו נפלה מוסול בידי דאעש. הקשר לא היה מקרי בהחלט. הצבא העיראקי התמוטט כבניין קלפים. אימון אמריקאי מסיבי היה, אולי, מונע את ההתמוטטות.

"המלחמה האידיוטית" הרגה כמעט 4,500 חיילים אמריקאים וחצי מיליון עיראקים. עיראק המשוחררת התמוטטה אל זרועות השלוחה המקומית של אל-קאעידה ואל זרועותיהם של איראן ושל בעלי בריתה המקומיים. קשה להיזכר במלחמות מיותרות יותר מן המלחמה ההיא, בוודאי בהיסטוריה של ארה"ב.

אובמה עיבה לעומת זאת את כוח המשימה האמריקאי באפגניסטן. בשנה הראשונה של נשיאותו הוא הוסיף כמעט 25 אלף חיילים, יועצים וטכנאים לחיל המצב הקטן של ימי ג'ורג' בוש הבן. אבל הוא גם מיהר לקבוע תאריך יעד להסתלקות: 2012.

האסון הגיאופוליטי

"המלחמה הטובה" לא עלתה יפה. בעוכרי הפרויקט האמריקאי באפגניסטן עמדו הרגלים שהתפתחו בארבעים השנה הקודמות. שני דורות של אפגאנים לא ידעו אלא מלחמה. ב-1973 התחילה סדרה של מאורעות אלימים, שגזלו מאפגניסטן את הסיכוי להתפתח בהדרגה לארץ מתוקנת, עם מוסדות מתפקדים ועם דרגה של סובלנות חברתית. הפיכה רדפה הפיכה, התחילו התערבויות זרות - והונחו היסודות לאחד האסונות הגיאופוליטיים הגדולים של זמננו.

בעוכרי הניסיון לנרמל את אפגניסטן עמדה פקיסטן. היא העניקה מיקלט למנהיגי הטליבאן וללוחמיו. הטליבאן היו מלכתחילה יצירי כפיו של המודיעין הצבאי הפקיסטני. אף כי פקיסטן קיבלה 43 מיליארד דולר מידי ארה"ב מאז 1950, היא לא חדלה לשחק משחק כפול. בעזרת פקיסטן, הטליבאן מאיימים עכשיו על כל חלקי אפגניסטן.

לפני 8 שנים, בימים הראשונים של נשיאותו, ברק אובמה התחיל מרתון של התייעצויות על "אסטרטגיה חדשה לאפגניסטן". האסטרטגיה המבוקשת חזרה והתדפקה על דלתו של דונלד טראמפ. ביום ב' בערב הוא נשא נאום לאומה מבסיס צבאי בפורט מאיירז, לא הרחק מוושינגטון. הנאום הוצג כ"אסטרטגיה חדשה" לא לאפגניסטן בלבד, אלא ל"דרום אסיה". ההגדרה הגיאוגרפית הלא-מושלמת הזו כוללת את פקיסטן ואת הודו (אם תרצו, גם את בנגלדש, את נפאל ואת סרי לנקה - אבל לא לצורך זה).

ההודים יטביעו

הכללת הודו במשוואת אפגניסטן מאשרת את ההתהדקות הנמשכת ביחסי וושינגטון-דלהי, שנכנסה להילוך גבוה עוד בימי אובמה. אבל היא מעוררת חריקת שיניים בפקיסטן.

כמעט מפתיע להיווכח באיזו מידה אנשי ממשל בפקיסטן מאמינים בקשר הודי נגד עצם קיומה של ארצם. הביטויים לפעמים כמעט מוטרפים, כמו למשל האמונה שהודו זוממת להציף את פקיסטן באמצעות סכרים על נהר האינדוס, שבמימיו שתי השכנות צריכות להתחלק. אנשי צבא ופוליטיקאים פקיסטנים מאמינים כי נוכחות הודית באפגניסטן נועדה לכתר אותם.

ללמדך עד כמה מסובכת היא המשוואה, סין נחלצה אתמול לעזרת פקיסטן, ושיבחה את תפקידה במאבק בטרור. סין משקיעה מיליארדים בפקיסטן, ומקווה שהיא תהיה חוליה מרכזית ב"דרך המשי" שלה. כבישים רב-מסלוליים עומדים לחבר את מרכזי האוכלוסיה של סין עם נמלי פקיסטן בחוף הים הערבי. הודו רואה בעין רעה את הציר הזה. שתיהן, סין ופקיסטן, תובעות בעלות על שטחים ניכרים של צפון הודו.

הניסיון לשתף את שכני אפגניסטן במניעת התמוטטותה הוא אפוא מתקבל על הדעת ורצוי. אבל ספק ניכר אם הוא נמצא בהישג יד.

לא בונים ארצות

טראמפ חזר אל מוטיב ישן ומוכר של הרטוריקה שלו בענייני חוץ: ארה"ב לא תעסוק עוד ב"בניית ארצות" (nation-building). אין זה עוד מעניינה איזה משטר יש בארץ נתונה, איך הוא נבחר, מה סמכויותיו ואיך הוא נוהג באזרחיו.

זה שינוי היסטורי. ארה"ב העלתה לפחות מס שפתיים לרעיונות הדמוקרטיה והחברה האזרחית כמעט מאז ייסודה. לפני 40 שנה ויותר היא הקימה לשכה מיוחדת לקידום זכויות האדם במחלקת המדינה, שבראשה עומד סגן שר. לא עוד, אומר נשיא ארה"ב. בהנהגתו, ארה"ב תתעניין רק בתוצאות, לא באמצעים; רק בהבסת טרוריסטים, לא בענייניהן הפנימיים של שותפותיה במלחמה בטרור.

זה מסר שכל דיקטטור ממוצע יקבל בסיפוק. נובעת ממנו כמעט הזמנה לפירוק מוסדות דמוקרטיים. בעלות בריתה של ארה"ב באירופה יצקצקו בלשונן, אבל מה הן יכולות לעשות. "אנחנו ננצח במלחמה הזו", הבטיח הנשיא ביום ב'.

לא יצאו אפילו 24 שעות, ומזכיר המדינה שלו, רקס טילרסון, הכריז: "מאמצינו באפגניסטן מיועדים להגיד לטליבאן, 'אתם לא תנחלו ניצחון בשדה הקרב. אנחנו אולי לא ננצח, אבל גם אתם לא'".

מדהים. זו כנראה הפעם הראשונה בתולדותיה שארצות-הברית מקדימה להודיע לאויביה כי מטרת המלחמה שלה אינה ניצחון. היא רק רוצה להכריח אותם להסב איתה אל שולחן המשא ומתן. אולי זו הפגנה של ריאליות, אולי זו הפגנה של חולשה. כך או כך, זו הפגנה של חוסר חשק להבין את העולם החיצון ולהשפיע עליו. ייתכן בהחלט שאלה פני העתיד.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny