בית המשפט העליון חשוב בעיניי בעיקר כשומר הסף של הדמוקרטיה, ובעיקר כאשר רבים מתפרצים כדי לעבור את הסף הזה. אני מכבד ומעריך את השופטים ואת פסיקותיהם - בדרך-כלל, לא תמיד. לא, למשל, את החלטת בג"ץ בעניין ההפגנות בפתח-תקווה. איכשהו העניין הצליח להסתבך, כך שהעיקר נדחק הצידה מפני השולי. זה כבר לא טיפולו של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט בפרשיות נתניהו. עכשיו עומדת במרכז תשומת-הלב הציבורית התנהלותם של המוחים נגד מנדלבליט וההחלטות השיפוטיות הניתנות בעניין זה.
בג"ץ השאיר את הערפל
ציפיתי וקיוויתי שבג"ץ יפזר את הערפל ויצליח להתמקד בגרעין הקשה של הקמפיין הזה. במקום זאת, קיבלנו גישה המתבטאת בדברים של השופט יורם דנציגר כי "הזכות לפרטיות (של תושבי האזור בו גר מנדלבליט) אינה מתקרבת לרמתה וחשיבותה של הזכות לחופש הביטוי והמחאה". שאר השופטים הסכימו עם אמירה זו. אני חולק עליה.
לדעתי, זו אמירה בלתי רלוונטית - כי לא על זה המחלוקת. אין ספק כי חופש הביטוי היא זכות מקודשת שצריך להגן עליה בתקיפות ובנחישות. אבל להשוות אותה לזכות לפרטיות של התושבים? מה הקשר? אסביר זאת כך: מה היה קורה לו הוחלט שאין לאפשר הפגנות באזור שבמחלוקת. מה הייתה התוצאה? ובכן הזכות לפרטיות במקרה זה הייתה נשמרת במלואה. וחופש הביטוי - האם היה נפגע מכך?
חופש הביטוי אינו הנושא
כאן מגיעה הנקודה שלא נותנים עליה מספיק את הדעת, אולי מפני היצרים המשולהבים: האם מישהו דיבר או הציע לא לאפשר מחאה נגד מנדלבליט? ודאי שלא. המחלוקת היא על מיקום. האם עריכת ההפגנה בכיכר רבין, למשל, תפגע בחופש הביטוי רק בגלל שינוי המקום? העתירה של תושבי אזור המחלוקת לא הייתה על עצם ההפגנה, אלא על כך שלא על גבם צריכה המחאה להתנהל. איך הגיעו השופט דנציגר ועמיתיו להשוואה עם חופש הביטוי, שבכלל לא עמד על הפרק?
בג"ץ היה אמור לדון בעתירה אך ורק מהזווית של הזכות לפרטיות - מבלי לערבב בה את חופש הביטוי שהוא עניין נפרד. מכיון שבג"ץ לא כך נהג, הוא יצר החלטה שמעמיקה את הבלבול ואת ההתחמקות מהשאלה העיקרית, שהיא הטיפול של מנדלבליט בראש הממשלה נתניהו ומשפחתו.
הזכות של ארדן
"זכותו של גלעד ארדן להעביר ביקורת, זה לא אומר שהשוטר (שעצר את ראשי ההפגנה בפתח תקווה) לא פעל כשורה", אמרה דוברת המשטרה. כלומר: לא צריך לקחת ברצינות דברים שאומר אדם לא רציני? נדמה שזו המשמעות.
כתבות
ני"ע
