בן ארבעים ושבע

א. ראיתם את מייביס וונצ'יק הזאת ממסצ'וסטס, שזכתה ב-758.7 מיליון דולר בלוטו האמריקאי? לדעתי ראיתי את מסיבת העיתונאים שלה אחרי הזכייה איזה אלף פעם - איזו תרבות משונה זו התרבות האמריקאית; למה אי אפשר לשים לבן אדם שקית קרטון על הראש כמו בני אדם? - והחיוך שלה רודף אותי. אבל בקטע טוב. "התקשרתי לעבודה", היא מספרת, "והודעתי להם שלא אבוא יותר" ואז פורצת בצחוק הכי אמיתי ומשוחרר שראיתי בחיי.

וונצ'יק לא שנאה את עבודתה. 32 שנים היא עבדה באותו בית חולים ומצאה שם עניין וסיפוק ושמחת חיים. צחוקה לא נבע מזה שהיא לא רוצה להיות שם. הוא נבע מהעובדה שהיא לא צריכה להיות שם. מהבחינה הזו היא בדיוק כמוני וכמוכם. בגלל זה חזרתי וראיתי את הווידאו שלה כל-כך הרבה פעמים.

רובנו חיים בסדר גמור עד טוב עם העבודה שלנו. בתחילת החודש ערך ויינט סקר בו השתתפו 21 אלף אנשים. 40% מהם אוהבים את עבודתם, 50% לא אוהבים ולא לא-אוהבים, אבל היא ממלאת את צרכיהם. 10% שונאים את העבודה שלהם. אחרי שנות דור בשוק העבודה הישראלי, אני חש שהתוצאות משקפות את המציאות. ועדיין - מה יכול להיות יותר אדיר מלא להצטרך לעבוד עוד יום אחד בחיים?

היום (חמישי) אני בן ארבעים ושבע, והמתנה שאני רוצה זה לצחוק צחוק כזה פעם אחת בחיים. לא צריך יותר, ובעצם גם אי אפשר; זה צחוק חד-פעמי באופן מוחלט בהחלט. אני מוכן לשים 20 שקל שאם וונצ'יק תזכה ב-758.7 מיליון דולר בפעם השנייה היא תצחק בדיוק את אותו צחוק.

דבר אחד החלטתי. אם אי-פעם אזכה בסכום כסף נכבד - הסיכוי קלוש פעמיים: פעם אחת בגלל הסטטיסטיקה, ופעם שנייה כי אני לא משתתף בהגרלות - לא אקנה נדל"ן ולא אשקיע במניות, לא אשים בחסכונות ולא אפזר סיכונים, כי מרבה נכסים מרבה דאגה: אני אשים הכול בעו"ש ומדי פעם אברר יתרה. בערך כמו שאני עושה היום, אבל הפוך לגמרי גם מבחינת הסיבה וגם מבחינת התוצאה.

בן ארבעים ושבע. אז נכון, אני לא מייביס וונצ'יק, אבל מצד שני, אם תעשו זום אאוט מספיק מרחוק על האנושות בכללה, הרי שאני (וגם אתם) קרובים הרבה יותר למייביס וונצ'יק מאשר אל הרוב המוחלט של בני האדם - ואפילו לא היינו צריכים למלא לוטו בשביל זה, שלא לדבר על לזכות.

ב. שלושה ימים אחרי מסיבת העיתונאים של וונצ'יק ראיתי את מסיבת העיתונאים של לאה ושמחה גולדין, הוריו של הדר ז"ל. את מסיבת העיתונאים הזאת לא ראיתי אלף פעם. גם את הפעם האחת היה קשה לראות עד הסוף, ולא רק בגלל המסרים. מכירים את זה שאתה יושב מול מסך ופניך משתקפות ממנו, משתלבות במה שמוקרן? אז בערך ככה, רק בנשמה. איך זה יכול להיות בכלל ששתי מסיבות העיתונאים האלה נערכו באותו עולם ותחת אותה שמש? בעצם, איך זה יכול להיות שלא? מי יכול היה לשאת את החיים בעולם שיש בו רק עצב ואובדן?

ג. הילדים שלי היו בני עשר בשבוע שעבר. חגיגות העשור התקיימו במספר מוקדים, לפעמים במקביל. אחד מהמוקדים היה חדר בריחה. זו הייתה פעם ראשונה שלי בדבר הזה. מלחיץ.

אחת החידות הייתה למצוא מספר טלפון ולחייג אותו בטלפון חוגה ישן שעמד שם על השולחן. השעון תקתק בחדר הבריחה והתחיל להיות לחוץ. הצלחנו (טוב, גלית הצליחה) לפענח את המספר. תתקשרו! פקדנו על הילדים, שעמדו מול טלפון החוגה אבל לא עשו שום דבר. קדימה!, פקדתי, אבל כלום. לקח לנו רגע לקלוט: לא רק שהם לא הבינו איך לחייג בדבר הזה, בהתחלה הם בכלל לא הבינו שמדובר בטלפון. במפתיע, זה דווקא לא גרם לי להרגיש מי יודע מה זקן.

בני עשר. או יותר נכון: בני עשר בסוף החופש הגדול. אחרי קייטנה, טיסה לחו"ל ושלל אירועים הגענו לשלב הכי מענג של החופש, אם אתה ילד: שלב התמרחות הימים המתארכים לאין קץ, שלב העיניים המזוגגות, שלב חוסר הרצון לזוז יותר ממטר. אחחח, הילדות המתוקה. אם אתה הורה, זה שלב מענה למדי: להם אין כוח אליך ולך אין כוח נקודה. זה השלב בו אתה פשוט עומד במטבח ומוציא מנות - ילדים בני עשר (במיוחד בנים) יכולים לאכול כמו עדר תאואים שאוכל עדר תאואים אחר. ארבע ארוחות בוקר, שלוש ארוחות צהריים ושתי ארוחות ערב לפחות, לא כולל חטיפים בין הארוחות, לא כולל "אני רעב" באינטונציה של יתום אפריקאי.

גם זה דווקא לא גרם להרגיש זקן. אבל אתם יודעים מה כן גרם לי? העובדה המזעזעת, הבלתי נתפסת ושלא תיאמן - אני מתחיל להתעורר לפניהם בבקרים. איך זה קרה, לעזאזל, לא ברור לי.

ד. אבל זה קרה. לא, זה לא קרה. זה קורה - כל בוקר. בתשע אני שואל את עצמי: כמה צריך לישון?! בתשע וחצי אני כבר רוטן (לעצמי): כבר מאוחר, זה בלתי אפשרי ככה. בעשר אני כבר עושה רעש בבית, וכשהם מתעוררים אני כבר בקטע של, "הו! תראו מי קם! בוקר טוב באמת!".

קשה להסביר כמה הדבר הזה הופך את עולמי. אין לי הרבה הישגים בחיים, ורחובות, סביר להניח, לא ייקראו על שמי. אבל במלאכת השינה תמיד שלטתי - הן בעומק השינה והן באורכה. שנתי הייתה גאוותי. הילדים שלי היו מספרים לחברים שלהם על איך האבא שלהם ישן. הייתי שם דבר, באמת. לא עוד.

אומרים שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו. לא יודע לגבי התלמידו, אבל לגבי בנו, וגם בתו, מדובר בשטות שאין כדוגמתה. אני מתקנא, ועוד איך שאני מתקנא: במיוחד בהתהפכות האדישה לצד השני כשאני מנסה להעיר אותם, אבל גם בהתעוררות העצלה והאיטית, טוב, אולי גם בהליכת הירח בעיניים חצי עצומות אל המקרר, בכלל - אני מתקנא בלהיות ילד, לדעת ששום דבר לא מתוכנן לך להיום, מחר פנוי גם הוא. אז נכון, מתישהו (מחר!) תחל שנת הלימודים, אבל עד אז הזמן נמתח עד האופק. כיף להיות בני עשר. מזל טוב, ילדים.

לא אכפת לי שהם לא יודעים לחייג בטלפון חוגה, ולא מעניין אותי שהם לא יודעים מה זה טלוויזיה בשחור לבן - רק כשהם התחילו להתעורר אחריי התחלתי להבין באמת את המשמעות שבהתבגרות: היא מתחילה כשהילדים שלך קמים לפניך, היא פורצת כשאתה ישן פחות. למה? האם כי הזמן כבר לא נמתח עד האופק?

ה. בן ארבעים ושבע: קם מוקדם וחושב על כסף. אם הייתי חושב שזה באמת מה שאני, כבר מזמן הייתי נכנס לבור שחור של ייאוש ועצב, אבל אף אחד לא רואה את עצמו כמו מה שהוא: במראה תמיד משתקף מישהו בן עשרים וחמש, עשרים ושבע גג.

טוב, הילדים שלי מתחילים להתעורר, ואני צריך להיכנס למטבח ולבשל להם ארוחת בוקר, אף שכבר צהריים. שתי גופות חוצות את דרכי, משתרכות במסדרון; אחת נכנסת לשירותים, השנייה - שעייפה מההליכה - נשכבת לנוח על הספה ועוצמת עיניים.

הו! תראו מי קם! בוקר טוב באמת!