מה הוא רוצה, לכל הרוחות?

כדי להתחיל להשיב על השאלה הזו צריך לנחש מה הוא יודע ומה מקורות המידע שלו; צריך לנחש את מבנה המשטר; צריך לשער את פחדיו ואת שורשיהם; בקיצור, צריך להיפטר מקריקטורות גסות, ולהוסיף לפחות כמה ניואנסים. ואף כי מתעורר הצורך הטבעי לייחס את התנהגותו לבעיות נפשיות או לכשלי התנהגות, נחוצה מידה כלשהי של רציונליזציה. משהו מוכרח לכוון אותו, זאת אומרת משהו הגדול יותר מקפריזה חולפת.

ייתכן שהוא בן דמותם של קליגולה, או של נירון, או מוטב של קיסרים קוריאניים עתיקים - אבל ספק אם טירוף קליני, או אוסף של נוירוזות, הם הסברים מספיקים. אילו הצלחנו להבין מה-זה-חוץ-מקפריזה, אולי היינו מסוגלים לחזות את התנהגותו, או לפחות לתת בה סימנים.

בקיצור, צריך לוותר על רוב הסיכויים להבין את מעשיו של קים ג'ונג און ואת מניעיו. בהיעדר סימנים, אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים ש"הוא השתגע", אף כי אפילו "הוא" מוטל בספק במשוואה הזו.

אזעקה עולה ויורדת נשמעה באי הצפוני

שבוע ופחות לאחר שנשיא ארה"ב ומזכיר המדינה שלו סחטו מקירבם הצהרות, שנשמעו כמעט כמו שבחים להתאפקותו של קים, הוא עשה משהו שעצר את נשימת העולם. הוא שיגר טיל בליסטי אל שמי יפן.

כנראה בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, אות אזעקה מפני התקפת אוויר ניתן באי היפני הצפוני הוקאיידו. במשך 14 דקות, עד שהטיל התרסק במי האוקיאנוס, התושבים נקראו להסתתר בבניינים מוגנים. עיתונאי בריטי, שהיה שם במקרה, דיווח, שהמקומיים היו אחוזים בהלה.

מדוע היה קים צריך לירות טיל בליסטי בשמי יפן, שאין לה טילים, ואין לה נשק גרעיני, ויש לה רק צבא מוגבל, וחוקתה הפציפיסטית אוסרת מלחמה?

כרגיל, אפשר רק לנחש את התשובה. אולי מקצתה היא עניין של רווח קל בדעת הקהל. הקוריאנים, מצפון ומדרום לקו הרוחב ה-38, ניחנים באינסטינקטים אנטי-יפניים טבעיים, זכר לכיבוש קוריאה ודיכויה בידי יפן במשך 35 שנה. היפנים תכננו לבלוע את קוריאה, לעשות יפניזציה שלה, למחות את אופיה הלאומי ולהשכיח את קיומה העצמאי.

אמנם 70 שנה ויותר חלפו מאז שהסתיימו 35 השנה ההן, אבל הזיכרון עדיין טבוע. אין זה כלל מן הנמנע שמספר לא מבוטל של דרום קוריאנים מתענגים לפחות בסתר לבם על הפחדת יפן.

אבל תשובה סבירה יותר היא שמחוץ לדרום קוריאה, יפן היא הטריטוריה הפרו-אמריקאית, פרו-מערבית הסמוכה ביותר. אם המסר מיועד לעיניים אמריקאיות, קל הרבה יותר לשלוח אותו דרך תיבת הדואר של יפן.

פקעה "הסבלנות האסטרטגית של ארה"ב"

ההסלמה האחרונה התחילה ב-28 ביולי, כאשר צפון קוריאה שיגרה טיל בליסטי, עם טווח "בין-יבשתי", אל ים יפן. למחרת הכריז קים, כי הניסוי מראה שכל שטח ארה"ב נמצא בהשג טיליו. ב-30 ביולי טסו שני מפציצי בי-1 אמריקאיים בשמי דרום קוריאה, במחווה של הזהרה. סגן הנשיא מייק פנס הכריז, כי "תם העידן של סבלנות אסטרטגית", איפיון שנולד בימי ממשל אובמה.

יום אחד אחר כך ניסה מזכיר המדינה רקס טילרסון לצנן את הרוחות, והודיע, כי ארה"ב אינה רוצה להפיל את המשטר בצפון קוריאה. היא מעוניינת בדו שיח עם צפון קוריאה, ובלבד שהצפון יוותר על נשק גרעיני.

ב-5 באוגוסט, מועצת הביטחון של האו"ם סמכה את ידיה על הצעת החלטה אמריקאית להרחיב את הסנקציות על צפון קוריאה, ולכלול בהן איסור על יצוא פחם, מקור מטבע החוץ העיקרי של המשטר. למרבה החשיבות, סין ורוסיה, בעלות בריתה של צפון קוריאה משכבר הימים, תמכו בהצעה.

"היאנקים המטופשים והנבערים"

ב-7 באוגוסט הכריז הצפון, שהוא ייקום בארה"ב "פי אלף מונים". ב-8 באוגוסט דווח בעיתונות האמריקאית, כי צפון קוריאה הצליחה למזער ראש חץ גרעיני, תנאי ולא יעבור לפיתוח טיל בליסטי גרעיני. בו ביום צייץ הנשיא טראמפ שצפון קוריאה מסתכנת בתגובת נגד אמריקאית של "אש וזעם שדוגמתה לא ראה העולם אי פעם".

צפון קוריאה השיבה בו ביום שהיא שוקלת לשגר טילים בליסטיים לעבר גואם, האי האמריקאי במרכז האוקיאנוס השקט, בערך בשני שלישים של הדרך מאוסטרליה ליפן. בגואם נמצא הבסיס הגדול ביותר של חיל האוויר האמריקאי באזור אסיה. ממנו המריאו מפציצי בי-1 עשרה ימים קודם.

ב-15 באוגוסט הודיעה צפון קוריאה כי המנהיג העליון בחן את התוכנית לפגוע בגואם, והחליט שלא להחליט.

הוא יוסיף לעקוב אחר "התנהלותם המטופשת והנבערת של היאנקים" לפני שיחליט.

על הודעת ההתאפקות הזו הגיבו טראמפ וטילרסון בעונג גלוי. ב-22 באוגוסט, הנשיא נשא נאום בחירות באריזונה (כן, בחירות; הוא התחיל רשמית את מסע הבחירות שלו לשנת 2020. באמת).

הוא הכריז בו כנראה בלי עזרת הטלפרומפטר, "אבל קים ג'ונג און, אני מכבד את העובדה שהוא מתחיל לכבד אותנו. אני מכבד את העובדה הזו מאוד. מכבד את העובדה".

אכן, נראה שהנשיא מכבד את העובדה. אבל העובדה המכובדת התפוגגה ביום ג' בשמי הוקאיידו.

אולי בגלל איום ההתערבות בוונצואלה?

מה הביא את קים לוותר במהירות כזאת על הכבוד הנשיאותי? הסיבה הברורה היא התמרונים המסורתיים המשותפים של ארה"ב ושל דרום קוריאה, שתוכננו הרבה מראש. זה תמיד זמן של הקצנה רטורית, הצפון נוהג לאיים במלחמה, ומועד למעשים לא חזויים.

אפשרות נוספת, והיא באמת תוצאה של קריאה טנטטיבית לחלוטין של כף היד הצפון קוריאנית: האיום האמריקאי להתערב צבאית נגד המשטר בוונצואלה (venezuela-http://tinyurl.com/trump). מה פתאום? ובכן, הניסיון מלמד אותנו שיש קשר.

לאחר התקפת אל קאעידה, בספטמבר 2001, הנשיא דאז, ג"ורג" בוש הבן, כרך את עיראק, איראן וצפון קוריאה ב"ציר הרשע", בנאום במושב משותף של הקונגרס. לרגע ההוא מיוחסת ההאצה בתוכניות הגרעין של איראן ושל צפון קוריאה. הן היו זקוקות לפוליסות ביטוח.

האיום להתערב בוונצואלה היה נמהר, מיותר ורק עזר ליחסי הציבור של הרודנות הוונצואלית. אבל איום כזה לא היה מושמע מלכתחילה, אילו לוונצואלה היו טילים גרעיניים מכוונים אל פלורידה, או טקסס. עובדה, כמעט באותו הזמן שהנשיא איים על ונצואלה, הוא הבטיח שאין כל איום על המשטר בפיונגיאנג. מסקנה: איומים גרעיניים עובדים, ואיומים גרעיניים תכופים עובדים לעתים תכופות.

כפי שהקורא הוזהר בפתיחת הרשימה, אלה ניחושים והשערות. איננו יודעים עד כמה אותנטי הוא הפחד הצפון קוריאני מפני התקפה אמריקאית. בהחלט ייתכן שקים ג'ונג און מפחד מצילו שלו, או מצילם של קצינים בצבאו, יותר ממה שהוא מפחד מארה"ב.

היא צריכה לשגר טילים ומפציצים כדי להיפטר ממנו, אם בכלל. קצין זריז צריך רק קליע אחד, או אולי שניים, אחד בשביל רקתו שלו.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

 העמוד הראשון של בטאון המפלגה הקומוניסטית: קים ג׳ונג און והגנרלים שלו מחייכים למשמע תוצאות השיגור