לחסן או לא לחסן

רבות מארצות המערב מחייבות הורים לחסן את ילדיהם, באמצעות התניית הרישום למוסדות החינוך בהצגת תעודת חיסונים חתומה. בישראל, מאחר שהרוב המוחלט של ההורים נוהג לחסן את הילדים בהתאם להוראות משרד הבריאות, בשלב זה המדינה אינה מתערבת בשיקול-הדעת של הורים שנמנעים מלחסן, למעט כאשר בין ההורים עצמם פורצת מחלוקת בעניין זה, ובית המשפט נקרא להכריע בסוגיית החיסון.

בשבוע שעבר נדונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב שאלת חיסונו של פעוט לפני כניסתו לגן, כאשר האב דרש כי הילד יחוסן, ואילו אמו מתנגדת לחיסונים.

המחלוקת לגבי החיסונים מושפעת במידה רבה מהפער בין טובת הכלל לטובת הפרט. ניתן להבין כי במתן חיסון - כמו בכל פעולה רפואית, פשוטה ככל שתהיה, מטיפול שיניים ועד הסרת שומה - יש סיכון לסיבוכים, גם אם מדובר בסיכון נמוך מאד, עד כי ניתן לכנותו נדיר. כמו כן, מובן כי גם כאשר הסיכוי להיפגע הוא אחד למיליון, עבור הפרט היחיד שנפגע, הסטטיסטיקה לא מעניינת, כי הוא נפגע במאת האחוזים.

מאידך, נראה כי מוסכם על הכול שטובת הציבור היא בחיסונם של ילדים מפני מחלות קשות ביותר כמו פוליו, שכן אם הציבור יחדל להתחסן, רמת הסיכון בהדבקות ממחלות תעלה לאין-ערוך על הסיכון הכרוך במתן החיסון.

במצב הנוכחי שבו רוב האוכלוסייה מתחסנת, מי שנמנע מלחסן את ילדיו בטענה כי הסיכון במתן החיסון עולה על הסיכון שבחשיפה למחלה קשה, עושה כן בהסתמך על כך שיתר הציבור לוקח על עצמו את הסיכון הגדול יותר, לכאורה כמובן, שבקבלת החיסון. אין זה שונה ממי שנמנע מלהעמיד את עצמו בסיכון ובהקרבה הכרוכים בהתגייסות לצבא, על סמך העובדה שיתר הציבור דואג להמשך קיומו של צבא הגנה מתפקד, או למי שלא משלם מסים, בהסתמך על כך שהזבל ימשיך להיות מפונה מרחובות מגוריו גם ללא תרומתו לנושא זה, שכן יתר התושבים משלמים.

טענתה העיקרית של האם בתיק שנדון כעת הייתה כי לאור העובדה שהמדינה אינה מחייבת את ההורים לחסן את ילדיהם, זכותה למעשה להיות "טרמפיסטית" על "טבעת ההגנה" שמספק לה הציבור הישראלי שכן מחסן את ילדיו, ובכך מוריד את הסיכון של בנה להידבק במחלה לאפסי, גם אם לא יחוסן.

בית המשפט לענייני משפחה מינה מומחה לתת חוות-דעת בשאלה האם טובתו של הילד לקבל חיסון, ודעתו של המומחה בעניין זה הייתה נחרצת: הסיבוכים והסיכונים במתן חיסון הם נדירים ביותר ונמוכים לאין-שיעור מהסיכונים הכרוכים במחלות בהן עלול לחלות הילד שאינו מחוסן.

המומחה דחה את טענת האם כי הוא רואה לנגד עיניו את טובתו של הציבור בעידוד להתחסן ולא טובתו של הילד, וכן את הטענה כי הסיכון להידבקות ילד בלתי מחוסן במחלות קשות היא אפסית. המומחה הצביע על כך שבעידן של "כפר גלובלי" הכולל תנועת מטיילים, מהגרים ועובדים זרים, החשיפה למחלות קשות דווקא עלתה באופן ניכר. כמו כן ציין המומחה כי הן האב, החי בתל-אביב, והן האם, החיה בקהילה דתית, מתגוררים באזורים בהם תנועת ההתנגדות לחיסונים תפסה תאוצה, ולכן הילד חשוף לסיכונים גבוהים יותר כאשר אינו מחוסן.

לאור דברים אלה, בית המשפט חייב את האם לחסן את הילד, בטרם יתחיל את שנת הלימודים במוסד החינוכי. אין ספק כי כל פסיקה אחרת הייתה מעבירה מסר בעייתי מאד מבחינה ציבורית ומביאה אחריה גל של דרישות להימנע ממתן חיסונים.

נראה כי במקרה של מחלוקת בין הורים על הצורך בחיסון ילדים, בית המשפט יאפשר סטייה מהמלצות משרד הבריאות רק במקרה שבו ההורה המתנגד לחיסון יוכיח חריגות ספציפית אצל ילדו, כמו סיכון מוגבר לתגובה אלרגית.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר ww.divorceinfo.co.il