ההורים מוחים על תשלומים? גם הם אחראים לניפוח שלהם

גם השנה, רגע לפני הישמע הצלצול הראשון, נשמע קול תרועת המאבקים - המורים על שכרם וההורים על כיסם. תקציב משרד החינוך אמנם גדל ב-4.7 מיליארד שקל ויעמוד השנה על 57 מיליארד שקל - התקציב השני בגודלו בין משרדי הממשלה - אבל מחלוקות כספיות וערכיות מונחות על השולחן, ומעליהן מרחפת השאלה אם אנחנו בכלל נלחמים את המלחמה הנכונה.

1. תשלומי הורים: על מה אנחנו בעצם נלחמים? 

למרות הבטחות להפחית את נטל תשלומי ההורים, ועדת החינוך של הכנסת הותירה את טבלת תשלומי הרשות של ההורים כפי שהיא. הדיון היחיד שהיה עסק באישור הטבלה מהשנה שעברה, ושר החינוך נפתלי בנט אף הודה שתשלומי ההורים לא היו חלק מסדר העדיפויות שלו וכי הנושא יידון רק בשנת 2019. אז פורום ועד ההורים היישוביים פרסם בשבוע שעבר קריאה שלא לשלם, למעט סעיף החובה היחיד ברשימה - ביטוח תאונות אישיות (49 שקל לתלמיד לשנה), דמי השתתפות בפרויקט השאלת הספרים (280/320 שקל בשנה) ותשלום עבור מגמות מיוחדות (סכום המשתנה בהתאם למגמה ולבית הספר). על טיולים, סל תרבות ומסיבות - הפורום קורא שלא לשלם. הוא עשה זאת גם בשנה שעברה, אך לבקשת משרד החינוך הקריאה הושהתה תוך הבטחה לקיים דיונים ולשנות את התמונה לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית.

בדיון סוער בוועדת החינוך, טענו חברי כנסת כמו מירב בן-ארי (כולנו) שהמדינה יכולה לממן את הסעיפים הללו ולמצוא להם מקור תקציבי. בעבר גם הוצע שביטוח לאומי יכסה את העלויות. אבל בסופו של דבר, ברוב של שבעה מול שישה, הצביעו הח"כים נגד ההורים ובעד טבלת התשלומים הקובעת כי בית הספר רשאי לגבות 556 שקל בשנה (בכיתות א'-ב'), 707 שקל (בכיתה ה'), 1,042 שקל (בכיתות ז'-ח'), כ-1,200 לתלמידי י'-י"א ועד 1,388 שקל לתלמיד כיתה י"ב.

לפי הערכות של מומחים, הורים מממנים באמצעות תשלומי הרשות תקציב של 3-4 מיליארד שקל בשנה. מדוע הערכות בלבד? כי במשרד החינוך טוענים שאין בידיהם נתון על היקף תשלומי ההורים בפועל מדי שנה ולא מאשרים את המספרים.

ובכל זאת, אומרת עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, חוקרת במרכז אדווה ופעילה בארגון היל"ה, המאבק של ההורים על טבלת התשלומים הוא מאבק על כסף קטן. "מערכת החינוך עוברת הפרטה שהתפתחה עם השנים, וזה הכסף הגדול. המאבק לא יכול להתמקד רק בתשלומים שוועדת החינוך מאשרת משום שיש תשלומים שההורים משלמים בפועל ולא מוזכרים בטבלה הזו, למשל על מגמה או על תוכניות העשרה כמו בחינוך הממלכתי דתי", היא אומרת. דגן-בוזגלו מכוונת לשני סעיפי הוצאה: האחד מכונה למרבה האבסורד "רכישת שירותים מרצון" ומסתכם ב-250 שקל בבית ספר יסודי וב-450 שקל בחטיבת ביניים ובחטיבה עליונה; הסעיף השני הוא תל"ן, תוכנית לימודים נוספת, שהסכומים בו נעים מ-885 שקל עד 3,450 שקל לתלמיד בשנה.

"אני מעריכה שעבור הבן שלי שלומד בתיכון ציבורי ממלכתי אשלם בסביבות 4,500-5,000 שקל כולל מגמה בנוסף לכל מה שוועדת החינוך מאשרת. זו הפרטה זוחלת. בדיוק כמו שר"פ (שירותי רפואה פרטיים) בתחום הרפואה מתפתחים שח"פ (שירותי חינוך פרטיים) בתוך מערכת החינוך הציבורית, ומי שמוביל את זה הם ההורים שרוצים לקבל עוד", מוסיפה דגן-בוזגלו. "ביישובים מבוססים ההורים משלמים ותוכנית הלימודים כוללת העשרה, אבל ביישובים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה שבהם הורים אינם משלמים, תוכנית הלימודים דלה. ביישובים ערביים אין תשלומי הורים וגובים מההורים רק לפני הטיול ומקווים ש-50% ישלמו בכלל.

"השח"פ מוביל לפערים אדירים, ולכן המאבק צריך לפעול לכיוון של צמצום שעות הלימוד הפרונטליות ולהכניס את ההעשרה כחלק מתוכנית הלימודים של משרד החינוך במימון ציבורי. במקום שההורים ישלמו על טיולים וביקור במוזיאון - הילדים ילמדו פחות מתוך מה שמוגדר התוכנית החינוכית ומה שמוגדר כיום כתוספת יהיה חלק מהתוכנית. בארץ לומדים המון שעות שחלק לא מבוטל מהן מיותרות - צריך יותר גיוון ולמידה אחרת במימון ציבורי בהעשרה שתוענק לכולם בצורה שוויונית".

- את מציעה ששיעורי קונג-פו לדוגמה, המועברים במסגרת תל"ן, יועברו במקום שיעורים "רגילים"?

"שטויות שהתפתחו כמו שיעורי קונג-פו בבתי ספר הופכים לשעות רוחב שבהן מפצלים את הכיתה - חצי הולך לקונג-פו וחצי ללימוד חשבון. אני אומרת שנחזיר לימודי מוזיקה, נשלב לימודי כלכלה לכל התלמידים. לא מדובר בהכרח בשעת לימוד שעולה יותר, כי לרוב המשאב הוא המורה שבכיתה. הפערים בין התלמידים לא צריכים להיות גדולים כפי שהם היום. הורים לתלמידי מגמות משלמים גם עלויות טכניות - הם נדרשים לקנות ציוד כמו כלי נגינה או ציוד לאמנות, שזה בכלל לא נספר. נדרש שינוי תפיסה במערכת החינוך השמרנית, שינוי שיוביל לשוויון חברתי".

- אפשרות אחרת היא להעלות את שיעור המס באופן גורף לכלל התושבים ולממן את מערכת החינוך בלי תשלומי הורים.

"נכון, ויש מדינות שאין בהן דבר כזה תשלומי הורים, כמו צרפת או המדינות הסקנדינביות, ומערכות החינוך שם טובות יותר. תקציב החינוך בישראל, שגדל במיליארדים השנה, לא מתועל נכון, והתקציב הרי לא נגמר במשרד החינוך - יש מימון ההורים ומימון הרשויות, זה כסף שלא נספר. משרד החינוך מציע שקיפות תקציבית, אבל בפועל התמונה המוצגת היא חלקית. הסיפור הוא לא הכסף שמושקע בכל תלמיד אלא המקורות שלו ואיך הוא מתחלק".

- "מחאת הסרדינים" שיזמו ההורים גרמה למשרד החינוך לפעול. אולי גם הלחץ בעניין תשלומי ההורים יפעל.

"למאבק כפי שהוא מנוהל אין סיכוי כי מי שלמעשה דוחף להעשרה בתשלום הם ההורים. ההצעה להפיל את תשלומי ההורים על הביטוח הלאומי היא שערורייה - זה משהו שחייב להיעשות דרך מיסוי ישיר ושינוי מבנה המערכת, כך שתהיה ציבורית ולא ציבורית עם שח"פ. כיום אין הסכמה על הדבר הזה. החשש הוא שיקרה מה שקרה עם הצהרונים - הורידו את המחיר ואת התוכן על גב הילדים. חייב להתנהל מאבק על הפרדת החינוך הציבורי מהפרטי. מי שרוצה חינוך פרטי, שיתכבד לשלם את החינוך במלואו. המדינה שוחקת את השירות הציבורי, וכל עוד זו האסטרטגיה, זה השירות שהציבור יקבל".

נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב מצטרף לטענה שההורים במידה רבה אחראים לסכומים הגבוהים שהם משלמים. "תמיד יהיו הורים שירצו להוסיף לחינוך הילדים מעבר למה שהמדינה נותנת. הבעיה מתחילה בזה שהמדינה נותנת מערכת חינוך סבירה וההורים דורשים יותר. אם היו מסתפקים בטיולים צנועים, לינה באכסניה במקום בבית מלון או במסיבת סיום באולם הספורט של בית הספר ולא באולם אירועים - לא היה צורך בתשלומי הורים".

לדברי בלס, "עלות החינוך של ילד למדינה נעה בין 15 אלף שקל ל-25 אלף שקל. תשלומי הורים של 1,000-2,000 שקל הם לכאורה חלק קטן, אבל זה בדיוק החלק שהמערכת לא מספקת והשאלה היא אם היא צריכה לספק. אם משרד החינוך היה מתקצב את הסכום של תשלומי ההורים, יש להניח שהוא היה עובר להעלאת שכר המורים כדי שאפשר יהיה להוסיף שיעורי מוזיקה ואמנות לדוגמה, לטיפוח אוכלוסיות חלשות דרך תמרוץ למורים, והוא לא היה מוציא את זה על מסיבות או טיולים בעלי אופי אקסטרווגאנטי".

- עד כמה הפערים בהשקעה בין רובדי האוכלוסיה עמוקים?

"משרד החינוך משקיע באוכלוסיות חלשות, אבל לא מספיק. מחקרים בעולם אומרים שצריך להשקיע בילד כזה 50% יותר. אם מוסיפים 10%-15% זה טוב, אבל לא מספיק כדי להביא לתוצאות המצופות".

2. הצפיפות: אפשר להפחית את שעות הלימוד

נחזור ל"מחאת הסרדינים" שהזכרנו והצליחה כביכול. לפי נתוני משרד החינוך, בשנת הלימודים הקודמת למדו כל תלמידי כיתות א' ו-ב' בכיתות של 32-34 ילדים, במקום 40 כפי שקובע התקן, ובשנת הלימודים הבאה גם בכיתות ג' יפחתו מספר התלמידים וייפתחו 168 כיתות חדשות. בתוך חמש שנים, ייהנו מהמהלך להפחתת הצפיפות תלמידים עד כיתה ו'. אבל האם המעשים יובילו לתוצאות? כלומר, האם זהו אינדיקטור ברור לשיפור איכות הלמידה וההישגים?

מחקר שביצע מכון טאוב קובע כי "צמצום מספר התלמידים בכיתות נתפס כאחד הכלים להשגת מטרה לשיפור ההישגים הלימודיים. הקשר השלילי שבין גודל הכיתה להישגים עשוי להיתפס כאינטואיטיבי ממש, שכן קשה להעלות על הדעת שלמידה בקבוצה גדולה עדיפה על למידה בקבוצה קטנה. כיתות גדולות מזוהות לרוב עם רעש, צפיפות והטרוגניות, ואילו כיתות קטנות עשויות להיתפס כגרסה מורחבת של שיעור פרטי, שבו ניתן לכל תלמיד יחס אינדיבידואלי המותאם לצרכיו. אף שחוקרים בתחום החינוך חלוקים בממצאיהם באשר לטיבו של קשר זה, מורים, הורים ואנשי ציבור נוטים להעדיף כיתות קטנות יותר ופועלים להשגת מטרה זו... עם זאת המחקר שבדק הישגיהם של תלמידים בכיתות ח' ו-ה' מצא כי הקשר בין גודל הכיתה להישגים אינו מובהק".

לדברי בלס, ניתן לצמצם עוד את הכיתות בישראל, גם בכיתות הגבוהות יותר, אם נפחית את מספר שעות הלימוד. לדבריו, הצפיפות בישראל גבוהה ביחס למדינות אחרות בעולם, אבל צמצום מספר התלמידים בכיתה הוא הוצאה גדולה מאחר שצריך להוסיף 20%-25% מורים, כלומר להגדיל את הוצאות השכר. "לדרוש ממורים לעבוד יותר זה לא בא בחשבון", הוא אומר, "ולכן הדרך היחידה לפתור את בעיית הצפיפות היא להפחית את מספר שעות הלימוד ולאפשר למורים ללמד אותו היקף שעות יותר תלמידים". איך זה יעבוד? לדוגמה, אם יש מאה מורים שכל אחד מהם מלמד 40 שעות (סה"כ 4,000 שעות ל-100 כיתות שבהן 4,000 תלמידים), ניתן להפחית את היקף השעות ל-20 שעות לכיתה, כך שאותו מספר מורים ילמד בכפל כיתות. אבל, מדגיש בלס, אם עושים מהלך כזה, צריך לדאוג במקביל שהשעות הנלמדות אכן נלמדות ולא מתבזבזות. "בחינוך התיכוני לפחות 20% משעות הלימוד לא נלמדות באשמת המורים וגם התלמידים. לדוגמה, מנצלים שעות לימוד להיערכות למסיבות סוף השנה, המורים נעדרים והתלמידים נוסעים עם ההורים לנופש בזמן הלימודים. מתוך 1,000 שעות הלימוד שתלמיד צריך ללמוד בשנה, ספק אם הוא מגיע ל-800. אפשר ליישם מהלך כזה, רק צריך לרצות".

בדבריו של בלס תומכים נתוני הלמ"ס, שלפיהם ב-2015 מספר שעות ההיעדרות של מורים הגיע ל-7.5 מיליון. "מערכת החינוך זוכה לנתח ראוי מהתקציב. אפשר לחלק אותו אחרת בין הצרכים השונים ולמנוע בזבוזים, להקצות יותר לשכר, להרחיב את קשת המקצועות, כי מתמטיקה זה לא הדבר הכי חשוב בחיים, ולהפחית את היקף שעות הלימוד".

3. שכר המורים: "50% נוטשים בתוך ארבע שנים"

שכר, אומר בלס, הוא מרכיב קריטי והוא ההוצאה הגדולה ביותר של מערכת החינוך. "מורים טובים לא יסתפקו בשכר עלוב. הייתי רוצה מורים מוכשרים וטובים יותר שמקבלים יותר", הוא אומר.לפי דוח הממונה על השכר במשרד האוצר, השכר הממוצע של עובדי הוראה עומד על כ-13,000 שקל ברוטו, אבל זהו ממוצע בלבד. בארגון המורים מדגישים שמורה מתחיל משתכר 6,400 שקל בלבד ולכן הדרישה להעלות את השכר של מורים חדשים ל-8,000 שקל.

הסכם השכר הקודם של ארגון המורים עם משרד האוצר, משנת 2011, פג בינואר האחרון ועד כה לא נחתם הסכם חדש. "6,000 מורים מסיימים הכשרה בכל שנה ו-50% מהם נוטשים את המערכת בתוך ארבע שנים", אומר יו"ר ארגון המורים רן ארז. "האנשים האלה מתמודדים עם שכר נמוך, כיתות מאוכלסות, הורים ומנהלים שבאים כל היום בטענות, אלימות ומה לא. אחרי כן מתפלאים שרמת המורים ירדה. לפני חמש שנים הציון הפסיכומטרי הממוצע של המורים עמד על 550 נקודות. כיום הממוצע הוא 513. הטובים נוטשים ומי שנשאר במערכת הם המורים הפחות טובים".

- היית רוצה שמאבק ההורים יתמקד בשכר המורים?

"ההורים צריכים להיות מעוניינים שהדבר הכי יקר שלהם יהיה בידיים הכי טובות, וזה בהחלט קשור לשכר. ביפן קבעו ששכר המורים יהיה הכי גבוה בסקטור הציבורי ועל על כל תפקיד פנוי של מורה יהיו חמישה מועמדים. כשמספר המתמודדים ירד ל-3 העלו את השכר. בגרמניה, השכר של המורים הוא השני בגובהו בסקטור הציבורי ואפילו בטורקיה וביוון השכר של המורים גבוה מהשכר אצלנו. השכר הממוצע ב-OECD גבוה ב-40% מהשכר של מורים בישראל. אנשים מעדיפים להיות פקידים בעירייה.

"משרד האוצר לא רואה במערכת החינוך אפיק השקעה אלא הוצאה כספית. 60 אלף מורים פעילים בארגון כיום, תוספת של 1,000 בשכר עבורם זה תקציב של 2 מיליארד שקל. ברגע שמשרד האוצר עושה את החשבון הוא מקבל רגליים קרות. התוצאה היא שהורים יממנו לא רק טיולים אלא גם שיעורים פרטיים בגלל הרמה הנמוכה. לכן מדי שנה ההורים משלמים 5-7 מיליארד שקל למערכת החינוך".

במילים אחרות, ארז טוען שתוספת שכר למורים תבוא לידי ביטוי בהפחתת יוקר המחיה והצורך להוציא מאות ואלפי שקלים בשנה על שיעורים פרטיים (מחיר שיעור פרטי נע בין 100 ל-150שקל). "מבחינת משרד החינוך מה שחשוב זה אחוז הזכאות לתעודת בגרות משום שזה הדבר שהכי קל להציג במספרים ובסקרים. ההורים צריכים להיות מודאגים מאוד מרמת ההוראה. תשלומי הורים זה כסף וזה חשוב, הצהרונים זה כסף, אבל הפוקוס חייב להיות על איכות המורים, וזה קשור לשכר. מורה אחרי 36 שנה מרוויח 13,000 שקל".

- בכל זאת המורים משתכרים היום יותר בעקבות התוכנית "עוז לתמורה".

"תוכנית עוז לתמורה הוסיפה 42% לשכר והסכומים שאני נוקב בהם הם אחרי התוספת. עד אז המורים קיבלו השלמת הכנסה".

 חוזרים לבית הספר