למה להפוך לעד מדינה?

בראיון שהעניק השבוע למוסף G של "גלובס", חושף אדם פלוני ששימש עד מדינה נגד בכיר לשעבר, את המחיר הנפשי והאישי הכבד שהוא נדרש לשלם לאחר שהחליט להפוך לעד מדינה בניסיון להציל את עורו. "הייתי צריך להגיד לא להסכם עד המדינה. היום אני יודע שעשיתי את הטעות של החיים שלי", אומר פלוני באותו ראיון. לדבריו, "מאדם אמיד ובעל נכסים הפכתי לפושט רגל".

פלוני אינו לבד. כל עד מדינה באשר הוא מכיר לפחות חלק מהתחושות שעליהם הוא מדבר בראיון ל-G. למשל, את התחושה של להיות מסומן כשטינקר, את הנידוי החברתי, את הפגיעה במשפחה, בילדים, ובדימוי העצמי.

אז למה למרות הכול יותר ויותר חשודים בעבירות צווארון לבן מחליטים בשנים האחרונות להפוך לעדי מדינה? מעדי שלג, עבור בשולה זקן ועד למיקי גנור.

התשובה הטריוויאלית יכולה להיות שהם קונים בכך את חירותם - במקום לשבת שנים ארוכות בכלא, בזכות ההסכמים, עדי המדינה מרצים עונשי מאסר קצרים ויכולים לכאורה לחזור למשפחתם ולחייהם במהירות יחסית. יש בכך אמת. שולה זקן למשל, אמורה הייתה להישלח ללפחות חמש שנות מאסר אם היא הייתה מורשעת בעבירות השוחד שבהן הודתה במסגרת הסדר עדת המדינה שחתמה עם הפרקליטות ושבמסגרתו נשלחה ל-11 חודשי מאסר בלבד.

מיקי גנור, עד המדינה בפרשת הצוללות וכלי השיט, היה צפוי למאסר דומה, אלמלא היה הופך להסכם עד מדינה שבמסגרתו הוסכם כי הוא ירצה שנת מאסר אחת בודדת.

אבל מניע חשוב לא פחות מהמניע של קיצור תקופת המאסר, שבעטיו מחליטים חשודים בפלילים להפוך לעדי מדינה, הוא המניע הכלכלי. פלוני שהתראיין ל-G אולי הפך לפושט רגל, אבל מרבית החשודים שחותמים על הסכמי עד מדינה דווקא מצילים את עצמם בכך מפשיטת רגל או מהתדרדרות כלכלית.

הנכסים של ארי הרו

רבים הרימו גבה כששמעו שקצין המשטרה ערן מלכה, הסכים ללכת לשנים ארוכות בכלא במסגרת הסכם עד המדינה שהוא חתם עם הפרקליטות בתיק רונאל פישר. אבל מה שרוב הציבור לא יודע הוא שההסדר של ערן מלכה שווה לו פחות או יותר 7 מיליון שקל (כמיליון שקל על כל אחת מ-7 שנות המאסר שהוא מרצה).

במסגרת ההסכם עם מלכה ויתרה המדינה על נקיטת סנקציות כלכליות קשות נגדו. בין היתר, התאפשר לו בזכות ההסכם לקבל 400 אלף שקל כמענק פרישה מהמשטרה, בנוסף, מלכה מקבל גמלה ששווה מיליונים בגין שנות עבודתו במשטרה. מלכה גם לא נדרש להחזיר את כספי השוחד שקיבל, בשווי מיליונים, והמדינה ויתרה לו גם על תשלום מסים בגין כספי השוחד.

מלכה אינו יוצא דופן. לעד המדינה בתיקי ראש הממשלה נתניהו, ראש סגל משרד ראש הממשלה לשעבר, ארי הרו, תפסה המדינה נכסים לא מעטים שהיא יכולה הייתה לחלט לו הוא היה מורשע בפלילים. בזכות הסכם עד המדינה שערך, הצליח הרו להחזיר לעצמו את אותם נכסים.

גם לשולה זקן, מזכירתו לשעבר של אהוד אולמרט, רצתה המדינה לחלט 1.2 מיליון שקל. בסופו של דבר, במסגרת הסכם עד המדינה עליו חתמה בתיק הולילנד, חילטה המדינה ליד ימינו לשעבר של אולמרט 70 אלף שקלים בלבד.

דברים דומים אפשר לומר על כמעט כל עד מדינה שהיה חשוד בעבירות צווארון לבן. בין היתר, בזכות עורכי הדין המנוסים של אותם חשודים ששמים דגש רב על ההיבט הכלכלי של הסכם עד המדינה. המסקנה: להיות עד מדינה זה אולי לא ממש משתלם נפשית, אבל בהחלט משתלם כלכלית.

בין שני נחקרים: דרעי מאופק, נתניהו תוקפן

1. מדהים לראות את הפער הגדול באופן שבו שני הפוליטיקאים הבכירים ביותר שמתנהלות נגדם חקירות פליליות, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ושר הפנים ויו"ר ש"ס, אריה דרעי, מתמודדים ציבורית עם הסיטואציה הלא-נעימה.

בעוד השר דרעי בחר בדרך מאופקת של השלמה, מתן כבוד לרשויות החוק, והתמודדות עם הטענות הקשות נגדו רק בחדרי החקירות של המשטרה, רה"מ נתניהו טוען שהחקירה נגדו אינה עניינית, אלא נועדה להפיל שלטון מכהן ונובעת ממניעים פוליטיים; או במלים אחרות, שהרשויות מושפעות ממניעים זרים בעצם קיום החקירה.

המסר הקבוע שדרעי מעביר אחרי כל חקירה לחסידיו ולציבור הרחב הוא: "הם עושים את עבודתם, ואנחנו משתפים פעולה עם עם החוקרים ומכבדים את החקירה".

ואילו רה"מ נתניהו בחר בדרך הפוכה. הוא אמנם נזהר שלא לתקוף באופן ישיר את היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה או מפכ"ל המשטרה, אבל תוקף את כל מי שעוסק בחקירות (התקשורת) או נוגע אליהן (מני נפתלי).

יתר על כן, בניגוד לדרעי, שמקפיד לא לומר שום דבר על החקירות עצמן, נתניהו מטפטף את קו ההגנה שלו בפומבי. בתיק 2000, למשל, שעוסק בדיל המושחת שסגר נתניהו לכאורה עם מו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס, נתניהו חוזר וטוען כי לא ייתכן שהוא נחקר באזהרה בעוד ש-5 חברי הכנסת שהגישו את הצעת החוק נגד "ישראל היום" ו-43 חברי הכנסת שהצביעו בעד החוק, מטופלים אחרת. ב"משפטית" קוראים לזה טענה לזיכוי מחמת הגנה מן הצדק מן הטעם של לאכיפה בררנית.

אין ספק שהדרך בה בחר דרעי היא יותר מכובדת ושמצופה היה מראש ממשלה בישראל שינהג באופן דומה ומכבד לרשויות החוק. אבל של מי היא הדרך היותר יעילה? האם דרכו השקטה של דרעי תסייע לו לצאת הפעם בשלום מהחשד לשחיתות? שמא דרכו הבוטה של נתניהו תביא לסגירת התיק נגדו? עדיין מוקדם לדעת. ואולי בשני המקרים זה כלל לא ישנה. מה שידוע בביטחון הוא שדרעי פועל על סמך ניסיון. ההתייחסות של דרעי ואוהדיו לרשויות החקירה במקרה הנוכחי, שונה תכלית השינוי לא רק מזו של נתניהו, אלא גם מהאופן שבו התמודד דרעי עם חקירתו הקודמת. את הסוף של החקירה ההיא כולנו זוכרים. אין חכם כבעל ניסיון.

החנופה של נוה; הצניעות של נאור, הקלישאות של מנדלבליט

2. פעמיים בשנה נפגשים ראשי מערכת המשפט בכנסים שעורכת לשכת עורכי הדין. הפעם הראשונה - באביב, בעיר אילת; והשנייה - בשלהי הקיץ, עם סיום פגרת בתי המשפט. כנס כזה נערך ביום רביעי האחרון במלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל-אביב.

מאז שנבחר עו"ד אפי נוה לראש לשכת עורכי הדין, ומאז מונתה לפני יותר משנתיים איילת שקד לשרת המשפטים, כללי הטקסים כמעט ידועים מראש: הם נפתחים בדברי ברכה של נוה, שמקדיש את עיקרי נאומו לדברי שבח לעצמו וללשכת עורכי הדין, תוך שהוא מונה הן את הישגיה הממשיים של הלשכה בראשותו והן את המדומים; אחרי דברים אלו מברך נוה אחד-אחד, את אורחיו הבכירים ומפזר עליהם שבחים. כשמגיע תורה של שרת המשפטים שקד - שעמה כרת נוה ברית בכל הנוגע למינויי שופטים ובנושאים נוספים - השבחים של ראש הלשכה הופכים למליצות והמליצות לספק חנופה.

בכנס הלשכה שנערך השבוע, ולא בפעם הראשונה או השנייה, הצהיר נוה ש"איילת שקד היא שרת המשפטים הטובה ביותר שהייתה כאן בעשור האחרון".

אחרי שנוה מפנה את מקומו על הבמה, עולים ובאים הקודקודים כדי לשאת דברים. נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, נוהגת לקרוא מהדף את דבריה החשובים תמיד, בשקט ובמונוטוניות. גם כשהיא מדברת על נושאים שבלב המחלוקת הציבורית - פסק הדין שניתן בעניין גירוש המסתננים למשל - נראה כאילו נאור עושה זאת באותו אופן שבו היא מספרת סיפור ערש לנכדתה הקטנה לפני השינה. זה בסדר. שופטים גדולים לא חייבים להיות נואמים גדולים. אבל יש משהו אירוני בכך שדווקא פסל מוזהב של נאור הוצב הלילה על-ידי אלמונים בגבעת רם. הנשיאה נאור היא השופטת הכי צנועה שיש.

אחרי נאור מגיע לפי המסורת תורו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. על רקע החקירות הנוגעות לראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובאין לו אפשרות לחשוף בפומבי את הפרטים מאותן חקירות, עשה לו לאחרונה היועץ מנדלבליט מנהג להזכיר בנאומיו את מה שאמור להיות המובן מאליו.

וכך מנדלבליט שיחרר ביום רביעי סיסמאות, כגון "אם יהיו ראיות, יוגש כתב אישום", "אם לא יהיו ראיות, תיק החקירה ייגנז", "ההחלטה תתקבל על סמך השיקול המקצועי והאינטרס הציבורי", "המטרה היחידה היא הגעה לחקר האמת", "אני מפקח על החקירות מקרוב", ועוד כהנה וכהנה אמיתות שלומד כל סטודנט שנה א' למשפטים. אבל מנדלבליט צודק - לאחרונה נראה שהם נשכחו מלבו של חלק מהציבור.

מנאום לנאום, מתקפות שקד על העליון מחריפות.