"הבאתי את אנשי הממשלה במיניבוס לנהריה, והם פחדו לרדת"

באפריל האחרון הסתיים פרויקט ניקוי ייחודי, הגדול ביותר שנעשה עד היום בארץ, לניקוי סיבי האזבסט בגליל המערבי. פרויקט הניקוי עצמו ארך שש שנים, מאז 2011, וקדמו לו שנים של דיונים משפטיים ותכנון ארוך.

ראשית הסיפור במפעל איתנית לייצור אזבסט, שפעל בנהריה מאז תחילת שנות ה-50, עד שנסגר בשנת 1997. במהלך אותן שנים ייצר המפעל כ-150 מיליון מ"ר אזבסט, שהותקן ברחבי הארץ בגגות, במרזבים ועוד.

תמר בר און, שהיתה עד לאחרונה ראש אגף אבק מזיק במשרד להגנת הסביבה, מסבירה: "מוצרי האזבסט נמצאים בכל הארץ בגגות, צנרת וארובות. בשנות השישים והשבעים מצאו דרך ייחודית להיפטר מהפסולת שהצטברה במפעל - הציעו אותה לתושבי האזור כמצעים לריפוד של שבילים, חניות, דרכים חקלאיות, שהטרקטור לא ישקע בשדות. ככה היה בערך עשר שנים. זה היה בידיעה של הממשלה, ולא נעשה בהיחבא".

בניגוד לאזבסט המשמש לגגות או למרזבים, שמורכב מ-10% סיבי אזבסט והשאר מלט ומים, בפסולת מדובר על 100% סיבים. בכל פעם שנוסעים בדרך בשביל מרופד או כשנושבת רוח - הסיבים משתחררים.

התוצאה הטרגית ידועה וברורה. "החלה תחלואה שקשורה לאזבסט - זו תחלואה שמופיעה עשרות שנים אחרי, ואין לה מרפא. הראשונים שהיו חולים היו האנשים שעסקו בזה ובני משפחותיהם, ולכן אז חשבו שזו תחלואה תעסוקתית. בשנות ה-2000 החלה גם תחלואה סביבתית. למשל בקרב תושבי קיבוץ כברי שעבדו במטעים של הקיבוץ".

אחריות רטרואקטיבית

"אי אפשר היה להשלים עם זה. אמרו לי, 'מה את רוצה, להתחיל לחפור את כל נהריה?'. לא יכולתי לקבל את זה, ובסופו של דבר זה מה שעשינו. חפרנו 342 אתרים נגועים בסיבי אזבסט וניקינו אותם.

"כל מי שהיה מעורב בפרויקט הזה מרגיש שזה נעשה מהבטןזה היה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. צריך היה לגייס גם משרדי ממשלה שותפים והצלחנו בזה. הבאתי אנשים מהאוצר במיניבוס לנהריה להראות להם את זה, והם לא רצו לרדת מרוב פחד. יש אחריות ציבורית, כי גם מי שנחשף היום יחלה חלילה עוד ארבעים שנה".

- תוכנית הניקוי שהוחלט עליה עלתה כ-300 מיליון שקל, ומחצית המימון הגיעה מחברת איתנית.

"זה אומר שנעשה מעשה לפני 40 שנה כמעט - בעת שהוא נעשה הוא לא היה לא חוקי, ובכל זאת אנחנו מטילים עליהם אחריות רטרואקטיבית. הם שילמו 150 מיליון שקלים ואנחנו את השאר".

- איך נעשה הניקוי בפועל?

"הבאנו מומחים מחו"ל שעשו דברים דומים ועשינו כמה פיילוטים וגם השתכללנו תוך כדי. השתפרנו באיך לאסוף את הפסולת ואיך להפריד אותה. צריך לבוא עם טרקטור ומשאית, לבודד את השטח. חלק גדול מהאתרים היו למעשה בתים של אנשים, והיינו צריכים להעביר את המשפחות, כולל כלב וסוס, לדיור חלופי, לתאם את הזמן מתי נוח להם ולשכנים, לאטום את הבית ואז להרטיב ולחפור ולמיין, ולאטום באריזות מיוחדות שייצרו עבורנו במיוחד בסין, ומשם זה הלך לאתר ההטמנה".

- אנשים שיתפו פעולה?

"היה חשש גדול של אנשים. פחדו מאוד שהאבק יעלה אם ניגע בו. בהתחלה עשינו ניקוי בשטחים ציבוריים ואח"כ עשינו אסיפות ועברנו בית-בית עד שהגענו למצב שאנשים רדפו אחרינו. למרות שזה דרש מהם למשל לרצף מחדש ועל חשבונם שביל או משטח שפירקנו.

"גם בשטחים החקלאיים זה לא היה פשוט. צריך למצוא זמן שזה לא מפריע לעבודה, לקבוע סדרי עדיפויות ולעבוד בשקיפות, כל הזמן פרסמנו באתר האינטרנט ובעיתונות כללי התנהגות לאנשים ומה יהיה סגור, ולפרסם את התוצאות של הדיגום. זה היה מורכב גם בהתארגנות וגם תוך כדי עבודה".

"כשסיימנו את העבודות קיבלנו עשרות מכתבי תודה. אנשים לא רגילים שהמדינה עושה להם כזה שירות. היה אדם שזכר שאבא שלו הביא את השקים האלה מהמפעל, והנה באה המדינה ודאגה לפנות את זה.

"הניקוי גם הסיר מגבלות פיתוח מטורפות. הרחבות של יישובים שלא יכלו להתקדם, למשל נס עמים וקיבוץ סער, עד שלא פינינו".

- קראתם לזה שלב א'. מה יהיה שלב ב'?

"סיימנו לנקות את כל האתרים שאנחנו יודעים עליהם - 342 במספר, אבל יש עוד אזבסט מתחת לתשתיות. למשל, אם ניקינו חצר של בית וראינו שהאזבסט נכנס מתחת לבית, לא פירקנו את הבית, אלא הכנסנו את זה למפות. אם ירצו להרוס את הבית בעוד שנים, שידעו שיש אזבסט למטה וינקו. או למשל מגרש כדורסל שאנחנו מכירים אותו מתביעה של אדם שחלה לאחר ששיחק שם כילד, אבל במרוצת השנים העירייה ריצפה אותו - אנחנו יודעים מה יש מתחת".