מהפכה צרפתית בלי בריקדות

צריך כנראה להיות צרפתי כדי להעניק איפיון כזה למהלך פוליטי. "מהפכה קופרניקית", הכריז הנשיא עמנואל מקרון בסוף השבוע שעבר, כאשר ממשלתו הציגה את תוכניתה לרפורמה של שוק העבודה.

הרפורמה נועדה להקל על עסקים לעשות עסקים: לשכור עובדים על פי הצורך, לפטר אותם מבלי להיענש בחומרה רבה מדי, ולשאת ולתת עם כוח עבודה לא מאורגן.

אבל אל נא תניחו שנשיא צרפת מתכוון רק לתקנות עבודה. חזונו, הוא אומר לשבועון הפריזאי "לה פואן" (Le Point), נועד "לשחרר את האנרגיות שלנו; ובהשתחררן הן ישימו קץ למראית העין הכוזבת של ארץ המדברת גבוהה גבוהה על אודות שוויון ואחווה בשעה שהיא מתעמרת בחלשים; ארץ המאמינה שהיא מולדת החירות בשעה שהיא נתונה בצבת של תקנות ושל הכנסות לא תקינות; חברה לא שוויונית, שאינה מעניקה את המקום הראוי למצוינות".

מבקרי צרפת רשאים להנהן. הם מצביעים זה שנים על האבטלה הכרונית שלה (כמעט 10%, פי שניים מגרמניה); צמיחה חיוורת להחריד (רק פעם אחת בעשר השנים האחרונות גדל התמ"ג הצרפתי בשיעור גבוה מאחוז אחד. כמעט בכל השנים האחרות הוא דשדש בין אפס לחצי אחוז); איגודים מקצועיים כול-יכולים, תובעניים ולהוטים לעימות; פוליטיקאים ציניים, או מבוהלים, או חסרי חוט שדרה.

הולכים אל הארץ המובטחת

תהיה הדעה על הנשיא מקרון אשר תהיה, הוא אינו ציניקן מבוהל וחסר חוט שדרה. הוא הבטיח רפורמות, ועוד לפני שימלאו ארבעה חודשים לנשיאותו הוא מניח אותן על השולחן. יש למהלך הזה לפחות פוטנציאל היסטורי. "שחרור האנרגיות" הלאומיות של צרפת לא רק יחזק אותה, אלא יחזק את האיחוד האירופי. אופטימיסטים רואים בעיני רוחם את הקנצלרית אנגלה מרקל ואת הנשיא מקרון מוליכים את אירופה אל הארץ המובטחת. כמובן, מרקל תצטרך תחילה לנצח בבחירות בגרמניה בסוף החודש, אם כי כמעט הכול נוהגים בניצחון הזה כבעובדה מוגמרת (נחיה ונראה).

רפורמה של חוקי העבודה בצרפת כי תבוא תשגר מסר רב-משמעות לכל חלקי העולם. התיאבון לרפורמות מן המין הזה התמעט מאוד בשנים האחרונות. הן מתחרזות עם המלים הגסות של הפופוליזם: גלובליזציה, ניאו-ליברליזם, סחר חופשי. הן בהחלט ההפך ממה שהבטיחו שני הטוענים הרדיקליים לנשיאות בבחירות של חודש אפריל השנה, זו מן הימין הקיצוני וזה מן השמאל הקיצוני. הם אמנם הובסו, אבל הם כלל לא נעלמו. הם ממתינים למקרון בסיבוב.

רק לפני חצי שנה היה קשה מאוד להאמין שבבוא הסתיו, דמוקרטים ליברליים מן המרכז ינהיגו את שתי הארצות הגדולות ביותר באיחוד האירופי. הציפייה למהדורה קונטיננטלית של "ברקזיט", או לגירסה אירופית של דונלד טראמפ, העיבה על הפוליטיקה האירופית ועוררה ציפיות בבירות כמו מוסקבה ואנקרה, אולי גם בכמה פרוזדורים בירושלים, להתפוררותה של אחדות המערב.

השמאל עשה את ההפך

תחת זאת אנחנו חוזים עכשיו בתיקון דרך, שניסיונות קודמים להביא אותו לא עלו יפה. נשיאים צרפתיים כבר ניסו את כוחם ברפורמות. ב-1995, הנשיא הימני ז'אק שיראק ניסה להכניס ליברליזציה בשוק העבודה. האיגודים המקצועיים יצאו לרחובות בהמוניהם, ושיבשו את התחבורה הציבורית. שיראק נאלץ לגנוז את התכנית. הוא ערך בחירות קודם זמנן לפרלמנט בתקווה למנדט מחודש, אבל השמאל המתון ניצח בהן במפתיע.

ממשלת השמאל קיצרה את שבוע העבודה ב-35 שעות והוסיפה שורה של זכויות חברתיות ומקצועיות. בשעה שארצות אירופיות אחרות הקטינו סובסידיות והפחיתו מסים, השמאל הגדיל סובסידיות והעלה מסים.

זו לא הייתה הפעם הראשונה. פרנסואה מיטראן, הנשיא הסוציאליסטי הראשון של הרפובליקה החמישית, ניסה להיות ב-1981 האנטי-תאצ'ר של הכלכלה הבינלאומית. בשעה שראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר הידקה את החגורה, צמצמה הוצאות, התחילה להפריט תעשיות מולאמות ואסרה מלחמה על האיגודים המקצועיים, מיטראן עשה את ההפך. שנתיים אחר כך הוא נאלץ לעשות את ההפך של ההפך, ולהנהיג מדיניות צנע.

בשעה ששאר המערב נחלץ ממשברי סוף שנות ה-70, צרפת שקעה אל משבר. התאוששותה הייתה ארוכה, אטית וחיוורת. הבריטים תחת תאצ'ר והאמריקאים תחת רונלד רייגן רשמו שיעור צמיחה שנתי ממוצע של עד 5%, צרפת ב-2% ופחות.

בעוד שהאנגלו-סקסים הפגינו תיאבון מרשים לתיקוני דרך רדיקליים, הצרפתים דבקו באמונתם שיש להם נוסחה עדיפה, המטעימה ערכים אנושיים, ודוחה את ה"איזמים" של זולתם: תחילה מוניטריזם ואחר כך גלובליזם. ואף כי לא היה מנוס מלהעריץ את מאמצי הצרפתים להגדיר שגשוג ורווחה על פי דרכם, הם לא הצליחו להשתמט לאורך ימים מן התוצאות האובייקטיביות של בחירתם.

למחוק שנים האבודות

תפארתה של צרפת במשך שנים הייתה על ה-Code du Travail שלה, קובץ החוקים והתקנות (כמעט 3,400 עמודים) שחישקו את יחסי העבודה לטובת העובד. בהיעדר היכולת לפטר, מעסיקים נמנעו מלשכור עובדים, וחברות זרות נמנעו מלהשקיע. המונופול של האיגודים המקצועיים במשא ומתן על תנאי עבודה שמט את הקרקע מתחת לרגליהן של חברות קטנות.

ההכרה בצורך לתקן לא הייתה רק נחלת הימין. לפני שנה וחצי ניסתה ממשלה סוציאליסטית להכניס רפורמות מרחיקות לכת בחוק. התגובה הייתה של גועל נפש כללי. פועלים וסטודנטים יצאו לרחובות בצירוף שהיה תמיד קטלני במיוחד בצרפת. הממשלה ויתרה, והאפיזודה הזו קיצרה את חייה של המפלגה הסוציאליסטית.

מקרון העמיד את מסע הבחירות שלו על הצורך ברנסאנס צרפתי. ראש ממשלתו, אדואר פיליפ, מדבר על הצורך "למחוק את השנים האבודות", שהשאירו את צרפת הרחק מאחורי גרמניה, לא רק לרעת יכולותיה שלה כי אם גם לרעת שאר אירופה. דשדוש צרפת, הכלכלה השנייה בגודלה באיחוד האירופי, המעיט עד מינימום את נכונות גרמניה לשקול מדיניות של התרחבות ושל האצת פעילות.

הרחוב ינצח את הפרלמנט?

בעינה עומדת אי הסכמה בין כלכלנים על הקשר בין יתר גמישות בשוק העבודה לבין פריון. למרבה העניין, פריונו של העובד הצרפתי גדול במידה ניכרת מזה של העובד הבריטי, אף כי שוק העבודה בבריטניה הוגמש עוד לפני 30 שנה ויותר. הסבר אחד הוא שמעסיק המתקשה לפטר את עובדיו נוטה להשקיע מאמץ הרבה יותר גדול בייעול עבודתם.

הסקרים מראים, כי רוב ניכר של הצרפתים, 58% על פי אחד הסקרים, מתנגדים לרפורמות. הם גם מאבד מקרון העמיד את מסע הבחירות שלו על הצורך ברנסנס צרפתי. ראש ממשלתו, אדואר פיליפ, מדבר על הצורך "למחוק את השנים האבודות", שהשאירו את צרפת הרחק מאחורי גרמניה, לא רק לרעת יכולותיה שלה כי אם גם לרעת שאר אירופה. דשדוש צרפת, הכלכלה השנייה בגודלה באיחוד האירופי, המעיט עד מינימום את נכונות גרמניה לשקול מדיניות של התרחבות ושל האצת פעילות.

ים אמון בנשיא עצמו, שהפופולריות שלו צנחה באופן דרמטי מאז ניצחון הבחירות המסיבי שלו בחודש מאי. אבל למקרון יש רוב עצום בפרלמנט, והוא אינו מתכנן משאל עם, גם אינו זקוק לו. האיגודים המקצועיים מפולגים. הנשיא חזר ונפגש עם נציגיהם בחודשים האחרונים, והרפורמות שלו כוללות כמה פיתויים.

נראה שהמתונים שבאיגודים החליטו להגביל את עצמם לביקורת ולהתנגדות שקטה. השמאלי שבהם, זה המזוהה היסטורית עם המפלגה הקומוניסטית, מתכנן להתחיל מערכה נגד החקיקה כבר בשבוע הבא. האם הרחוב ינצח את הפרלמנט? נראה שלא הפעם. צרפת מתכוננת למהפכה בלי בריקדות.

*** רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny