מתי בפעם האחרונה נתקלתם באצילות?

א. נהיה קצת קשה בזמן האחרון, לא? כולם רבים כל הזמן, על כל דבר, קוצר הפתיל עומד בניגוד משווע, כלומר בהתאמה מושלמת, לאורך התור מול חדרי החקירות, ואני מרגיש שכמעט כולם פשוט שמים עליי פס. לא עליי אישית, עליי האזרח. מקפטן הנבחרת עד למפקד חיל הים, מראש הלשכה עד השר לשעבר - מי סופר אותי? מי סופר אתכם? לפני יומיים עברתי את הכביש באור ירוק ונהג צרח לי "לך תזדיין" דרך החלון הפתוח. למה? למה לא? אם לממונים עליו מותר להתעמר בו, למה שלו יהיה אסור לקלל אותי? אם לנכים מותר לחסום אותו, הרי שלו מותר לחסום אחרים ואם לאלה למעלה מותר לגנוב, למה דווקא לו אסור? צריך להעביר את זה הלאה, צריך שהכול יהיה הוגן - גם חוסר ההגינות.

זה כל-כך מדכדך. בעוד כשלושה שבועות כולם יבקשו סליחה אחד מהשני, לפחות מהשפה ולחוץ. אני אסלח לכולם ואני סולח כבר מעכשיו מראש ובדיעבד ולאלתר, אבל כל הסליחות האלה לא שוות כלום, כי שום דבר, ככה נראה, לא ישתנה ביום למחרת.

ב. אז אני מתנחם בשתי נשים שעשו לי את השבוע, אחת צעירה, השנייה מבוגרת: הנסיכה מאקו מיפן, בת 25 ונכדתו הבכורה של הקיסר אקיהיטו, הכריזה כי תינשא לקאי קומורו, צעיר מפשוטי העם (כלומר, כמוכם וכמוני) ותוותר בכך על מעמדה המלכותי.

היא אומנם לא הייתה מתמנה לקיסרית כך או אחרת, התואר הזה שמור לזכרים בלבד, וסביר להניח שהזוג לא ייזרק לתעלה בצדי הרחוב, ובכל זאת: עצם הוויתור על כבוד ועל מעמד חימם את ליבי. היה מרענן להיתקל במישהו שמוותר על משהו. אצלנו במדינת גורפי הכבוד זה לא היה קורה. פה אף אחד לא מוותר על כלום לאף אחד. מי היה מסכים לצאת פראייר כמו הנסיכה הזו?

ולמה? כי "החיוך שלו", כך אמרה, "מאיר כמו השמש". כל-כך צעיר ופשוט ותמים ורומנטי ומחמם את הלב, ממש בדיוק מה שהייתי צריך עם כל מה שקורה פה. ולא אכפת לי שזה קיטש יותר מסרט מצויר של דיסני - זה בטח עדיף מכל מהדורת חדשות ישראלית.

גם אני הייתי רוצה שהחיוך שלי יאיר כמו השמש, אבל למי יש חשק לחייך בימים האחרונים?

ג. האישה השנייה היא פגי וויטסון בת ה-57 שחזרה בתחילת השבוע לכדור הארץ אחרי ששהתה בחלל כעשרה חודשים. עשרה חודשים! איזה כיף לך פגי וויטסון. אנשים אומרים לי שזה נשמע להם נורא ואיום להיות עשרה חודשים בתוך קופסת מתכת באמצע שומקום, מנותק מהכול. אני מרחם עליהם. לי זה נשמע עדיף בהרבה על רוב האופציות האחרות. רק תנו לי להיות מנותק מהכול לעשרה חודשים.

תותחית הפגי וויטסון הזאת. יחד עם מסעה האחרון היא שהתה בחלל 665 ימים, יותר משנה וחצי. יש לה עוד שיאי חלל רבים: האישה המבוגרת ביותר בחלל, האישה הראשונה שפיקדה פעמיים על תחנת חלל והאישה שביצעה הכי הרבה הליכות חלל - 10 הליכות חלל בזמן כולל של 60 שעות ו-21 דקות - סוף שבוע ארוך.

היא שבתה את ליבי כשאמרה ששני הדברים שהיא הכי מתגעגעת אליהם הם פיצה ושירותים. ממש כמוני כשאני חוזר מכל מקום: תמיד בא לי פיצה ותמיד טוב לדעת שיש שירותים קרובים. בשביל זה אני לא צריך לטוס לחלל, אבל טוב לדעת שכשאטוס יהיה לי למה להתגעגע. היא גם אמרה שהיא מתגעגעת לבן זוגה, אבל לזה פחות התחברתי. לא שהוא לא בחור טוב, אבל בינינו - החיוך שלו לא האיר לי כמו השמש.

דווקא המשך המשפט שאמרה וויטסון אחרי שחזרה גרם לי להרבה יותר מחשבות, חלקן פחות טובות, חלקן ממש רעות: "מאוד אתגעגע לתחושת החופש שיש בלצוף ולזוז ממקום למקום בעזרת נגיעה קלה".

זה גרם לי להרגיש מגושם וכבד כמו פיל שלרגליים שלו קשורות בטונדות והוא בחנות חרסינה שנמצאת במרתף של בניין שקרס ברעידת אדמה. כמה מוגבלים אנחנו, כמה כבדים ולא ניידים, כמה חסרי חן כולנו, עם הרגליים שלנו האלה. אני מסתכל על הרגליים שלי עכשיו ואני שונא אותן. אני דוחף את הרצפה כלפי מטה בכל הכוח, אבל לא מצליח להמריא לשום מקום. אנחנו לא צפים, אנחנו בוטשים בכל הכוח בתוך בריכה של בוץ רק כדי לא לטבוע. אלה החיים על פני כדור הארץ. אני מקנא עד עמקי נשמתי בוויטסון ובכל אסטרונאוטית ואסטרונאוט. הייתי מוכן לוותר על הכול כמעט כדי לטוס לחלל, אפילו לקצת. בשביל לצאת להליכת חלל הייתי מוכן לוותר על הרבה יותר.

ד. אם וויטסון לא מספיק ביאסה אותי עד המשפט הזה, בסופו היא הוסיפה את הרישא המדכאת הבאה: "...במיוחד בימים הראשונים מאז החזרה לארץ: כוח המשיכה פשוט מזעזע".

כן, חברות וחברים, כוח המשיכה - אולי הדבר הכי בסיסי והכי קבוע שיש, הדבר שכולנו: בני אדם, עצים, בניינים, לוקחי שוחד ומציעיו, מאתרגים ומאותרגים, תלויים בו ולוקחים כמובן מאליו, כל מה שאנחנו רגילים אליו, הוא, ובכן, פשוט מזעזע.

מזעזע אותי לחשוב את זה. כי אם כוח המשיכה מזעזע, מה לא מזעזע? הביטו סביבכם ואל תוך תוככם, הביטו למעלה והביטו למטה, הביטו שמאלה והביטו ימינה - הכול זה כוח המשיכה והכול, לפחות בימים הראשונים מאז שחזרנו מהחלל, פשוט מזעזע.

מחשבה מזעזעת, לא ככה?

זה קצת כמו מה שקורה במדינה. תחשבו על פגי וויטסון שחוזרת לכדור הארץ מהחלל כמו על מישהו שחוזר לישראל אחרי עשרה חודשים. כל מה שכבר נראה לנו רגיל: שחיתות ואלימות ואטימות ואדישות ולכלוך, הכול, כולל הדברים היותר טובים - פשוט מזעזע.

למה אנחנו לא יכולים לכעוס כאילו הרגע נחתנו מהחלל? למה אנחנו לא זועקים נגד כוח המשיכה של כל הדרעק הזה שמושך אותנו למטה וגורם לנו לשנוא ולכעוס אחד על השני? למה אנחנו לא יכולים לתת דחיפה קטנה לקירות התא שאנחנו נתונים בו ולצוף למקום או למצב תודעתי טוב יותר?

אני חושב על החברה וויסטון: כשהמריאה, עוד לא היה טראמפ, עוד לא היה איום גרעיני, אפילו העיר שלה, יוסטון, עמדה על תילה. והנה היא חוזרת. פלא שהכול נראה לה כבד ומשונה? פלא שכל האסטרונאוטים מדווחים על אופוריה בחלל, על אהבת כל אדם באשר הוא אדם? כנראה שככה זה כשאתה רחוק. הכול נראה יפה יותר. כשאתה רחוק, החיוך של האהוב שלך מאיר כמו השמש. כשאתה קרוב, אתה רואה את הפטרוזיליה שתקועה בין השיניים.

ה. אלה היו שתי הנשים שלי השבוע. האמת, שהייתה עוד אישה אחת, שהצחיקה אותי. זה היה בבריכה. יצאתי מהמים והיא נעמדה מולי, כבת תשעים להערכתי. אחרי שבחנה אותי בקפידה ובמבט חמור פסקה: בטלוויזיה אתה יותר יפה. לפחות אני יפה שעה אחת ביום, אמרתי לה. לזכותה ייאמר שהיא לקחה את הבדיחה בספורטיביות. הייתה יכולה גם שלא ואז הכול היה נגמר הרבה פחות יפה.