בשביל מה להתחתן?

על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעשור האחרון גדל מספרם של הזוגות החיים ללא נישואים פי שלושה, ובערים הגדולות היקפם יגיע בקרוב לכל זוג עשירי. מדובר בתופעה כלל-עולמית, במסגרתה זוגות רבים שואלים את עצמם לשם מה בעצם להתחתן, האם הם באמת זקוקים ל"חותמת" המדינה על יחסיהם, ומה רע בלחיות כידועים בציבור. על רקע המגמה הגוברת להתרחק ממוסד הנישואים המסורתי, בולט מאבקם של זוגות חד-מיניים דווקא להתקבל למועדון שדחה אותם.

אם מסתכלים על מוסד הנישואים מהיבט כלכלי בלבד, באמת אין חובה להינשא כדי להגיע לאותה תוצאה. במישור היחסים הכלכליים ביניהם, זוגות החיים כידועים בציבור אמנם לא הופכים באופן אוטומטי לשותפים ברכושם, אך הם חופשיים לגמרי לערוך ביניהם חוזים המסדירים ביניהם את השיתוף הכלכלי. מבחינה זאת החוק אף מקל עליהם ביחס לזוגות נשואים, שכן הם אינם מחויבים לעבור דרך בית המשפט לצורך עריכת הסכם הממון.

גם במישור היחסים הכלכליים כלפי חוץ, חלה התקדמות עצומה בהכרה בבני זוג מאותו מין כיחידה זוגית לכל דבר. בני זוג חד-מיניים זכאים לרשת האחד את השני על-פי חוק, זכאים לזכויות סוציאליות מכוח הזוגיות ועוד. בעתיד הנראה לעין ניתן לצפות כי תורחב ההכרה בזוגות חד-מיניים גם לצורכי פונדקאות ואימוץ.

למרות התקדמות זאת, בשנת 2015 האגודה לשמירת זכויות הפרט עתרה לבג"ץ יחד עם מספר זוגות חד-מיניים, בבקשה לחייב את מדינת ישראל לאפשר להם להינשא כחוק בנישואים אשר יוכרו על-ידי רשויות המדינה. בשבוע שעבר ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, הדוחה את העתירה לגופה אך מעלה כמה מחשבות מעניינות בנושא משמעותו של מוסד הנישואים.

ראשית, יש לדעת כי בדומה לזוגות בני דתות שונות, זוגות חד-מיניים יכולים להינשא מחוץ לישראל במדינות המכירות בנישואים כאלה, ואז להירשם כנשואים במרשם האוכלוסין. מה שנמנע מהם הוא האפשרות להינשא בתוך גבולות מדינות ישראל ולקבל הכרה מהותית - ולא רק רישומית - בנישואיהם.

הסיבה שהדבר אינו אפשרי אינה נעוצה באיסור מפורש על נישואים חד-מיניים בחוק, אלא בחוק שיפוט בתי דין רבניים, שלפיו נישואים של יהודים בישראל ייעשו על-פי דין תורה בלבד, דין אשר אינו מכיר בנישואים בין בני זוג בני אותו המין.

לאור זאת עתירתם של הזוגות החד-מיניים התמקדה בניסיון לפסול את החוק, בטענה שהוא נוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן בניסיון לשכנע את בג"ץ ליצור קונסטרוקציה משפטית במסגרתה זוגות חד-מיניים יוכלו לתבוע בבית המשפט האזרחי סעד המצהיר עליהם כנשואים.

כאמור, בית המשפט העליון דחה את העתירה וקבע - כפי שהתבטא בעבר גם בנושא נישואי התערובת - כי המוסד הראוי לטיפול ולהסדרת הנושא היא הכנסת ולא בית המשפט. עם זאת, בית המשפט קיבל את הטענה המרכזית לפיה לא ניתן לפטור את הסוגיה המורכבת של הכרה בנישואים אזרחיים רק על-ידי מתן הגנה על זכויות כלכליות, סוציאליות ואחרות, והבהיר את החשיבות של ההכרה בנישואים פורמליים על פני מעמד הידועים בציבור.

"סטטוס הנישואים", כתבה השופטת ענת ברון, "נותן תוקף משפטי לקשר הזוגי ומבטא הכרה חברתית במערכת היחסים שבין שני בני אדם, ועל כן נודעת לו משמעות רחבה יותר מסך הזכויות הכלכליות והאחרות הנובעות ממנו. ברי אפוא ששלילתו של סטטוס הנישואים מקבוצות מסוימות בחברה הישראלית משדרת כלפיהן מסר של חוסר שוויון ואף של נחיתות מוסרית, במובן זה שמשתמע שהקשר אינו ראוי לכבוד ולהגנה".

בסיום דבריה הבהירה השופטת כי בשלב זה מבחינה משפטית אין באפשרותו של בית המשפט העליון לסייע לעותרים, על אף ההבנה כי נגרם להם עוול, אך היא צופה כי לא ירחק היום שלא ניתן יהיה לעצור את בחינת התאמת דיני המעמד האישי למציאות בת-ימינו המכילה הרכבים משפחתיים מגוונים.

נראה כי השופטת מקווה שלמרות דחיית העתירה, הביקורת השיפוטית תדחוף לשינוי, כפי שאירע במדינות אחרות בעולם. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר ww.divorceinfo.co.il