"עוזרת לנו": כמה דברים שלא חשבת על מוזיקה

דרק פרבינצ'י הוא מלחין בריטי מוכשר ומעוטר. הוא אמנם סובל מעיוורון ומליקויי למידה קשים כתוצאה ממנת יתר של חמצן שניתנה לו בהיותו פג, ובהיותו על הספקטרום האוטיסטי קשה מאוד לנהל איתו שיחה, אבל הוא גאון מוזיקלי. הוא החל לנגן כמעט בטעות בגיל שנתיים, ובגיל שבע כבר ניגן בקונצרטים. הוא מזהה כל תו, ומנגן יצירות שלמות אחרי שמיעה אחת בלבד שלהן - כישרון שזיכה אותו בכינוי "האייפוד האנושי". אפשר להתייחס אל פרבינ'צי כאל תופעה ייחודית, אבל לדברי פרופ' אדם אוקלפורד, חוקר בתחום התיאוריה של המוזיקה ומי שהיה המורה של פרבינצ'י לנגינה מאז היה ילד, היא דווקא לא כל כך ייחודית.

בעבודתו עם מוזיקאים אוטיסטים, אוקלפורד גילה שחלקם מסוגלים, ללא כל הכשרה פורמלית, לנגן יצירות לאחר שמיעה אחת - משימה מורכבת אפילו למוזיקאים מדופלמים. להערכתו, יכולתה של המוזיקה להעניק חוויה צפויה מראש אבל לא משעממת יצרה אצלם פיקסציה כמעט אובססיבית שהובילה אותם לשפר את היכולות שלהם. המשחק הממושך של אותם ילדים עם כלי הנגינה הובילה אותם להבין באופן אינטואיטיבי את המבנה העומד בבסיס המוזיקה האופיינית לתרבות שבה הם חיים, וכך קל להם מאוד לזכור אותה, ליצור אותה ולבצע בה מניפולציות.

בעקבות ההבנה הזאת פיתח אוקלפורד תיאוריה על תפקיד הצפוי והבלתי צפוי במוזיקה, ועל תפקידה של המוזיקה בכלל בחיינו. לאחרונה יצא לאור ספרו :Comparing Notes How We Make Sense of Music, שבו הוא פורש את מחשבותיו ואת מסקנותיו בנושא הזה.

- אז בשביל מה אנחנו זקוקים בעצם למוזיקה?

"למוזיקה יש השפעה גדולה כל כך עלינו כי היא נובעת מהעבר המאוד רחוק שלנו כבני אדם. היא הייתה חלק מחיינו זמן רב לפני שהופיעה בהם השפה. נראה שמוזיקה שימשה בני אדם כבר לפני 500 אלף שנה, ואילו שפה הופיעה רק לפני 200 אלף שנה. מוזיקה גם מקדימה את השפה בהתפתחות של כל אחד מאיתנו. רובנו יודעים לחזור על רצף של צלילים ולזהות אותו לפני שאנחנו לומדים לזהות ולחקות מילים.

"המוזיקה הופיעה בחיי בני אדם, כנראה כחלק מבניית הסדר החברתי. היא עוזרת לנו לבנות חברה בשני מובנים. האחד הוא סנכרון - מוזיקה יוצרת דפוסים שניתן לצפות את התפתחותם מראש. אם אנחנו שומעים מוזיקה בקצב מסוים, אנחנו יכולים לסנכרן את צעדינו או את פעולותינו, כך שכולנו ננוע יחד, ויש לזה ערך פרקטי - ייעול העבודה בקבוצה, וגם ערך רגשי - תחושה שכולנו פועלים כגוף אחד.

"הערך החברתי השני קשור בהבעת רגשות. מוזיקה יכולה לעורר רגש מסוים בקרב שומעיה. מלחינים לסרטי קולנוע הם כמובן המומחים הגדולים ביותר בהתאמת מוזיקה שתעורר רגש מדויק מאוד ברגע מסוים מאוד, אבל אנחנו סבורים שכבר בראשית החברה, מוזיקה שימשה אנשים כדי להביע את הרגש שלהם, להסביר אותו לאחרים ולעורר אצלם רגש דומה, כאחד היסודות הבסיסיים ליצירת אמפתיה בין אנשים.

"אפשר לחבר בין שני המרכיבים הללו - הסנכרון והרגש - ולהשתמש במוזיקה כדי לעורר רגש משותף לחברה כולה, למשל בטקסים, כאשר מנהיגים מעוניינים שהקהילה כולה תהיה שמחה או עצובה. אז הקשר בין מוזיקה מסוימת לרגש מסוים, שקיים אולי באופן טבעי, הולך ומתחזק בעקבות ההתניה שנוצרת בין שיר מסוים לאירוע".

- אם כך, האם הרגש שנקשר למוזיקה מסוימת הוא מולד או נלמד?

"גם וגם. ככל הנראה יש רצפים מוזיקליים שבאופן טבעי מעוררים רגש מסוים אצל כל בני האדם, למשל מוזיקה קצבית לשמחה או לכעס ומוזיקה איטית לרגש נוגה או עצוב. כמו כן, כאשר אישה בהיריון שומעת מוזיקה מסוימת ועולים בה רגשות בהתאם למשמעות השיר עבורה, היא מפרישה הורמונים בהתאם וכך נוצר אצל העובר קשר מותנה בין השיר להרגשה. מחקרים רבים הראו שלשיר מרגיע שהושמע בעת שהעובר היה ברחם יש אפקטיביות רבה בהרגעה בשבועות הראשונים לחייו כתינוק".

אבל לדברי אוקלפורד, יש למוזיקה גם רובד נלמד. "לדוגמה, במערב סולם מינורי תמיד מקושר לעצב וסולם מג'ורי לרוב מקושר לשמחה ומרץ", הוא מסביר. "יש גם רובד נלמד בתרבות הקרובה יותר או ברמה האישית, כמו ההתניות שנובעות מהשמעת שירים מסוימים באירועים מסוימים. כמו בתחום השפה המדוברת, כך גם בתחום המוזיקה, תינוק מתחיל את דרכו בעולם כשהוא פתוח לכל סוגי הצלילים והצירופים, ועם הזמן הוא ממוקד רק בחלקם, וצירופים אחרים נראים לו תמוהים. ילד אחד יהיה קשוב במיוחד לצליל הדיג'רדו ואחר לשירת נזירים".

- האם בתרבויות שבהן השפה היא טונאלית, כלומר לגובה הצליל יש תפקיד בקביעת המשמעות של המילים או ההברות, יש קשר חזק יותר בין שפה למוזיקה?

"אין עדות לכך. נראה כי שפה טונאלית עדיין מעוררת את מנגנוני השפה במוח, ולא את הרכיבים האחראים לטיפול בצליל מוזיקלי. אין עדות לכך שהשפה, גם אם היא טונאלית, מעוררת רגש כמו שירים".

ההורמונים: מה עושה שירה בציבור לגוף

נראה שעם האבולוציה, המוזיקה הלכה והתבססה כחלק בלתי נפרד מאיתנו, ממארג חיינו האישיים והחברתיים. "כאשר אנשים שרים יחד, אצל כל חברי הקבוצה משתחררים הורמונים שגורמים להם להרגיש טוב, בעיקר אוקסיטוצין, שיש לו השפעה של איחוד ואיחוי חברתי. לכן משתמשים במוזיקה בכדורגל, בריטואליים דתיים, בצבא", אומר אוקלפורד.

- בישראל נהוג גם סתם לשיר בציבור. האם זה משנה מה שרים, מבחינת שחרור האוקסיטוצין?

"לא, ההשפעה של שירים עצובים או שמחים על הפרשת האוקסיטוצין היא דומה, כל עוד מדובר בשיר שכולם שרים בחברה. משטרים טוטאליטריים הבינו את העוצמה של המוזיקה ככוח מאחד חברתית, ולכן הם השתמשו בה היטב בסרטי התעמולה שלהם ובהופעות הפומביות של המנהיגים, אבל אסרו בתוקף על השמעת סוגים שונים של מוזיקה, שזוהו עם תרבות הנגד. בארה"ב יש עדיין כנסיות שטוענות שהביטלס הם השטן ובמדינות מוסלמיות מסוימות, מוזיקה היא מחוץ לחוק לגמרי. הם מבינים את כוחה החברתי".

- האם בעלי חיים משתמשים כך במוזיקה?

"בעלי חיים כמובן מגיבים רגשית לקולות, לרעשים, בעיקר לרעשים מאיימים, אבל לא באופן מופשט, אלא משום שהם באמת חושבים שהרעש מעיד על איום כלשהו. אצל רוב בעלי החיים המוזיקה אינה משחקת תפקיד חברתי או תקשורתי, למעט שירי הציפורים בריטואל החיזור, ואולי סנכרון באמצעות קצב אצל קופים. אבל באופן כללי, באנתרופולוגיה אנחנו כל הזמן מוצאים דמיון בינינו לבין חיות, ומתברר שאנחנו הרבה פחות ייחודיים מכפי שאנחנו חושבים. המיתוסים על מותר האדם הולכים וקורסים, ואולי גם בתחום המוזיקה נגלה שיש יותר אצל החיות מכפי שנראה לעין".

- מדוע בני אדם אוהבים לשמוע גם מוזיקה עצובה וכועסת, ולא רק מוזיקה שמחה?

"בעיקר בגילאי העשרה, בני אדם לומדים לווסת את הרגשות שלהם, ולשם כך הם פועלים בדרכים שונות כדי לבחון ולאמן את הרגשות שלהם. אחד הכלים לעשות זאת הוא המוזיקה. בני נוער שומעים מוזיקה עצובה מאוד או כועסת מאוד כדי לעורר את הרגשות הללו ולהתאמן בלחוות אותם ולשלוט בהם".

- בכלל נראה שלמוזיקה שאנחנו שומעים בתקופת הנעורים יש משמעות מיוחדת עבורנו.

"הנעורים, בין גיל 13 ל-20 נניח, הם תקופה קריטית מבחינת המוזיקה שתלווה אותנו לאורך חיינו. תמיד נגיב אליה באופן הרגשי ביותר ונאמין שהיא המוזיקה הטובה ביותר שנוצרה. ככל הנראה המוח שלנו רגיש במיוחד למוזיקה בתקופה הזאת, בגלל תפקידיה בחיבור שלנו לחברה ובאפשרות 'להתאמן' על רגשות".

האקורדים של הטבע: למה התרחקנו מהם

למרד הנעורים בתרבות המערבית יש ביטוי מוזיקלי מעניין. כדי להבין אותו, יש לצלול לרגע לתיאוריה של המוזיקה. כמעט תמיד לצליל יש הדהודים של צלילים נוספים, הנקראים אוברטונים, או צלילים עיליים. לדוגמה, אם אנחנו פורטים על מיתר גיטרה, או שרים, ומכוונים לתו מסוים, יישמעו גם תווים אחרים באופן חלש יותר, בדרך כלל בהפרשים צליליים מוגדרים היטב מהצליל העיקרי.

לרוב, בין הצלילים העיליים ניתן למצוא את כל הצלילים הדרושים לבניית סולם סביב טון מסוים. כלי נגינה שונים בנויים כך שהם מדגישים צלילים עיליים מסוימים ומחלישים צלילים אחרים.

"יש משהו נעים לאוזן בהרמוניה שנוצרת בין טון לצלילים שהיו יכולים להופיע באופן טבעי בצלילים העיליים שלו, אולם כל דור ודור בתרבות המערבית הלחין מוזיקה שהלכה והתרחקה מההרמוניות שנוצרות בטבע", אומר אוקלפורד. "ככל שעוברות השנים, במוזיקה המערבית יש בה צרימה רבה יותר לכאורה.

"אפשר לומר שהמוזיקה הפכה דיסוננטית יותר לאורך השנים, והאוזן של בני האדם התרגלה לאקורדים הרבה יותר מורכבים. התופעה הזאת מתרחשת בגלים, היא לא הולכת רק לכיוון אחד, אבל ב-500 השנים האחרונות הכיוון של המערב, גם במוזיקה, הוא לחפש את החדש, המיוחד, החצוף.

"קשה מאוד לשפוט את המוזיקה של היום בראי ההיסטוריה, אולם ייתכן שהגל הזה במוזיקה הקלאסית הגיע לשיאו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, וכעת אנחנו במעין תגובת נגד לכך. בתרבויות המזרחיות, שמעריכות את ה-Being יותר מאשר את ה-Becoming, לא רואים במוזיקה במאות האחרונות אותו תהליך שבו היא נעשית יותר דיסקורדית, כי זה מה שמצופה מאדם בתרבות הזאת - שלא ישתנה".

- האם מה שקורה למוזיקה במערב פירושו שגם כאן כבר מאסנו בשינוי, גם תרבותי? אולי זה גם מה שקרה לפוליטיקה המערבית, שבה עולים כוחות שמרניים?

"קשה לשפוט זאת, אני בוודאי לא האיש, אבל על פניו נראה שבמוזיקה הקלאסית איננו ניסיוניים כפי שהיינו".

מוזיקה טובה: האם אפשר לזהות אותה

לציבור הרחב, לרוב מציעה התרבות מוזיקה בחבילה אחת עם מלים, וזהו גם הצירוף המועדף על המאזינים. מדוע המנגינה לבדה, שנועדה לעורר בנו רגש והיא קודמת למילים, מחוברת היום למילים בדרך כלל?

"גם בעבר הרחוק מוזיקה הייתה מוצמדת למילים או לריקודים. ההנאה ממוזיקה לבדה דורשת קשב, וגם כאשר הנרטיב של המוזיקה אינו מספיק כדי להסביר לך איך להרגיש, אפשר לקבל חלק מהפרשנות מהמילים. מילים יוצרות תמונה מנטלית ואילו מוזיקה לבדה יוצרת תמונה מנטלית רק עבור אנשי מסוימים. מוזיקה עם מילים מכוונת אותנו גם על מה לחשוב וגם מה להרגיש לגבי זה".

- האם ניתן להגדיר מה הופך מוזיקה לטובה?

"אחד האלמנטים הוא השילוב בין חזרתיות המאפשרת למאזין לצפות מה עומד לקרות לבין מורכבות וחריגה מהצפוי, רק כדי לחזור אליו בדרך אחרת. כשאנחנו שומעים מוזיקה, אנחנו לפעמים חשים כאילו היא ישות עצמאית. אם שמעתי עכשיו רצף של תווים, הרי שהתו הבא 'צריך' להיות מסוים, כאילו לתווים יש יכולת להשפיע זה על זה, בעוד שאין להם באמת יכולת כזאת. המשחק בין חזרתיות למורכבות יכול ליצור הפתעה נעימה או ליצור לחלופין תסכול".

- מלחינים אומרים לעצמם, "עכשיו אצור הפתעה" או "עכשיו אצור תסכול", או שהם פשוט מקבלים השראה לרצף מוזיקלי שנבנה בתוכם באופן אינטואיטיבי?

"זה מאוד תלוי מי המלחין ובאיזו סיטואציה. למלחין לקולנוע יש ממש מילון של 'תרגילים' מוזיקליים שהוא מבצע על הצופה באופן מאוד מודע ומכוון, בעוד שאדם שמלחין להנאתו, אולי ייתן למוזיקה לזרום, אך בין הזרמים יבחר בזה שיש לו ההשפעה המעניינת ביותר.

"למוח יש רמת מורכבות אידיאלית שבה הוא עובד. פחות מדי מורכב זה משעמם, ויותר מדי מורכב זו עבודה קשה מדי. הדבר נכון לגבי כל אמנות. בכל חוויה אסתטית אנחנו מחפשים גם קצת אתגר.

"רמת המורכבות הרצויה היא די דומה אצל כולנו, אלא שמוזיקאים וחובבי מוזיקה גדולים מתרגלים למורכבות והמוח כבר אינו חווה אותה כמורכבות, והוא רוצה מוזיקה מתוחכמת יותר.

"אחד הדברים המעניינים הוא שבניגוד לסרט או לספר שנצרכים באופן מתמשך, מוזיקה יש לנו רצון לחוות שוב ושוב - אם היא מורכבת מספיק. נדרשות הרבה חזרות כדי להשתעמם מיצירה אהובה וגם אחר כך, אם נעשה הפסקה נוכל לשמוע אותה שוב וליהנות ממנה.

"התיאוריה שלי היא שהמוזיקה מלכתחילה מבוססת על חזרתיות וציפייה, ואין לה משמעות חיצונית. לעומת זאת, כשאנחנו צורכים ספר או סרט, אנחנו מבינים את המשמעות שלו, ואם נקרא או נצפה שוב, הרי שכבר 'הבנו'.

"לעומת זאת, מוזיקה אי-אפשר וגם אין צורך להבין. היא מגרה את המנגנון הרגשי באופן ישיר יותר, ולכן אין משמעות לשאלה אם כבר 'הבנתי' את היצירה הזאת בעבר".

כלי לתקשורת עם אוטיסטים

"כ-10% מהאוטיסטים הם בעלי שמיעה אבסולוטית, כלומר יכולים לזהות כל תו בשמו עם נגינתו", אומר פרופ' אדם אוקלפורד. "אנחנו חושבים שברמה החושית, אוטיסטים רגישים יותר למוזיקה מאשר הציבור הרחב. לפעמים אין מגלים את היכולות המוזיקליות של ילד על הספקטרום משום שהוא צורח בכל פעם שמוזיקה מושמעת, אך בעבודה נכונה מתברר שלפעמים זה לא נובע משנאה למוזיקה, אלא דווקא מתוך רגישות יתר אליה, שניתן לנתב ליכולות מוזיקליות מוגברות.

"המוזיקה חשובה מאוד לקבוצת האוכלוסייה הזאת. מוזיקה יכולה לעזור לאנשים על הספקטרום להבין טוב יותר איך אחרים מרגישים ולהביע בעצמם את רגשותיהם, גם כשכלים של שפה פחות נגישים להם. לרוב האנשים על הספקטרום, שימוש בשפה, בעיקר בהקשרים רגשיים, הוא עניין יותר מורכב. גם כשהם לבדם, מוזיקה שהם שולטים בה יכולה לשפר את הרגשתם, להגביר את ביטחונם בסביבתם ולאפשר להם לכייל את רגשותיהם, כמו בני הנוער".

- האם מוזיקה מפעילה רגשות אצל אוטיסטים באופן דומה לאוכלוסייה הרגילה?

"הקשר הוא דומה והרגש הוא דומה, ולכן תוכלי להיעזר במוזיקה כדי להסביר לאדם אוטיסט מה את מרגישה. יש מיתוס שלפיו אוטיסטים אינם חווים רגש כמו האוכלוסייה הכללית. אני די בטוח שזה לא נכון. אני חושב שהם חווים רגש כמו אחרים, אולי אפילו יותר מאחרים, ולא יודעים להביע אותו. אני מעדיף שהם ינגנו מוזיקה כועסת מאשר ירביצו לי.

"ישנם אנשים, לא רק אוטיסטים, שהמוזיקה מגיעה אל הרגש שלהם בצורה יותר ישירה בעוד ששפה לא מצליחה להשפיע באותו אופן. אני חושב שמדובר באותם רגשות, באותו מרכז רגשי במוח, אלא שהדרך אליו שונה.

"כשאני שומע מוזיקה עצובה, ואני חש עצב, זה אותו עצב שאני חש כשאני 'באמת' עצוב, אלא שעוררתי אותו בדרך אחרת, בדיוק כפי שניתן לעורר אותו בעזרת ספר עצוב או סרט עצוב".