חקירת הצוללות מתקרבת למתווה הגז | ניתוח "גלובס"

 הקשרים והחשדות

1. בלוף ה"שיקולים המדיניים-ביטחוניים"

פרשיות הגז הטבעי עושות לציבור שירות גדול כשהן חושפות במערומיו את המטה לביטחון לאומי (מל"ל). בעת דיוני ועדת צמח על התרת יצוא גז מישראל, הייתה למל"ל עמדה חד-משמעית: האינטרס המדיני-ביטחוני הישראלי העליון הוא שהמתקנים שישמשו ליצוא גז יפעלו משטח ישראלי. "אין אף מדינה בעולם שמאפשרת לייצא את הגז שלה דרך מתקנים שנמצאים בשליטת מדינה אחרת", הסביר אז נציג המל"ל אבריאל בר יוסף לחברי הוועדה. בעקבות הלחץ הכבד, החליטה ועדת צמח להמליץ שמתקן יצוא הגז שיוקם ייבנה בשטח בשליטה ישראלית, כלומר על החוף או בקרבתו.

שלוש שנים לאחר מכן, במסגרת הכנת מתווה הגז, הגיש המל"ל נייר עמדה המבוסס כמובן אף הוא על שיקולים ביטחוניים ומדיניים. המתווה, נזכיר, נועד לאפשר פיתוח מהיר של מאגר הגז "לוויתן", ולשם הפיתוח עמדו היזמים לסגור עסקת ענק: הזרמת הגז מ"תמר" ומלוויתן למתקני יצוא גז על אדמת מצרים. "קיימות תועלות מדיניות-ביטחוניות מובהקות הנגזרות מהאפשרות לעגן במערכת היחסים שבין ישראל לשכנותיה גם יצוא גז - בעת הנוכחית", כתב אז ראש המל"ל יוסי כהן.

ומה לגבי התקדים העולמי והחשש לפגיעה באינטרס מדיני-ביטחוני עליון? הצחקתם את מומחי המל"ל. עסקת הגז עם מצרים, אגב, לא נחתמה עד היום והמשטר המצרי, למרבה ההפתעה, עדיין יציב.

אז מי צודק? מל"ל 2012 או מל"ל 2015? התשובה היא ששניהם לא רלוונטיים. אלה רק תסמינים לאותה מחלה - מחלת ההתבטלות של המוסדות הממלכתיים בפני "האינטרס המדיני-הביטחוני".

גם בסוגיית יצוא הגז וגם בסוגיית מתווה הגז לא היה לשיקולים כאלה מקום מרכזי - ובכל זאת, הם הפכו קיבלו משקל מכריע.

חוות-הדעת המקצועית של בר יוסף, אנחנו יודעים בדיעבד, נועדה לקדם לכאורה אינטרסים עסקיים מפוקפקים.

כהן, אנחנו יודעים בדיעבד, קודם על ידי ראש הממשלה נתניהו לתפקיד ראש המוסד. "אתה הלכת לחברה גרמנית וקיבלת את התשובה שרצית", הטיח בר יוסף בדיוני ועדת צמח בחבר ועדה אחר שניסה להטיל ספק בקביעותיו "המקצועיות".

אין ספק שבר יוסף יודע על מה הוא מדבר.

 מהלכים מרכזיים

2. בלוף "הציבור מול בעלי ההון"

הפרסומים על ההתפתחויות בחקירת תיק 3000 לכיוון עסקאות הגז העלה אצל רבים את השאלה איפה נמצא בכל הסיפור יצחק תשובה. מתי יזומן בעל השליטה בקבוצת דלק ובמונופול הגז לחדרי החקירה.

אז נכון להיום לא ידוע על חשדות כלשהם נגד תשובה - וגם אם חשדות כאלה יעלו בהמשך החקירה, עצם השאלה מלמדת עד כמה חלקים נרחבים בציבור, בעולם הפוליטי ובתקשורת חוטאים בהבנה רדודה ופשטנית של מפת האינטרסים במשק הגז.

כפי שמנסה הטבלה המצורפת להציג, במשק הגז הטבעי של ישראל פועלים מספר לא מבוטל של גופים עסקיים ולכל אחד מהם אינטרס משלו.

האינטרסים העסקיים האלה חופפים לעתים את אלה של יצחק תשובה - ולעתים מנוגדים לו.

 מהלכים מרכזיים

מאז ועדת ששינסקי התקבעה בציבור הפרדיגמה שבעסקי הגז עומד מחנה תשובה, הטייקונים ובעלי ההון מצד אחד, ומולו עומד האינטרס הציבורי שאותו אמורה לשרת הממשלה (בהצלחה מאוד חלקית). אבל במציאות, בשום שלב, אפילו לא בוועדת ששינסקי, לא הייתה הקהילייה העסקית מאוחדת מאחורי תשובה - אפילו אז היו גורמים בעלי אינטרס הפוך לשלו שפעלו נגדו מאחורי הקלעים.

בששינסקי היה זה יוסי מימן שהתחרה בתשובה ביבוא גז טבעי ממצרים. במתווה הגז היה זה קובי מימון, השותף של תשובה למאגר הגז תמר (באמצעות ישראמקו המחזיקה 28.75% מהזכויות במאגר).

האינטרס העסקי של מימון היה לתקוע מקלות בגלגלי המתווה כדי לעכב את פיתוח מאגר הגז לוויתן שיתחרה בתמר. מימון הבין שמרגע שתשובה הסכים למכור את אחזקותיו בתמר הוא הפך בעניין הזה משותף ליריב עסקי.

בניגוד מוחלט לרושם שנוצר בציבור, פעלו מקורביו של מימון בפוליטיקה - שר האוצר משה כחלון ושר הרווחה חיים כץ - בשירות האינטרסים של ידידם כשנמנעו מלתמוך במתווה הגז בהצבעה בכנסת, בתירוץ האירוני של "ניגוד עניינים".

מוסר ההשכל: לא כל מי שנגד תשובה הוא בהכרח בעד הציבור.

 מהלכים מרכזיים