לגדול בלי בושה

לבי לבי לבנימין נתניהו. באמת. עניין אחד הוא לייחל לקצו הפוליטי, עניין אחר בהחלט הוא לשמוח לאידו. הטבעת מתהדקת, ובמידה שהיא מחישה את הקץ, שתתהדק. אבל מה עצוב הוא החיזיון של בנו הצעיר ממיט חרפה על שם משפחתו.

יאיר נתניהו כבר לא יהיה ראש הממשלה, בניגוד לתקווה המיוחסת לאמו. הוא לא יהיה, מפני שקשה מאוד לפטור גבר בן 25 מן האחריות למעשיו. אנחנו יודעים, שפרקליטה האישי של משפחת נתניהו, דוד שמרון, ניסה לפטור את הגבר מאחריות למעשים שעשה בגיל 16. לפני שש שנים הוא הגיב על ציטוטים של הנער יאיר במחווה של ביטול. זה "שימוש ציני בדבריו של בן נעורים, שנאמרו בעידנא דריתחא, כשלא יכול היה לדמיין שייעשה בהם שימוש ביום מן הימים", אמר הפרקליט.

בחוכמה שלאחר מעשה, ברור למדי שהנער יאיר גדל בלי עכבות. אילו היינו צריכים לשבץ אותו בסדרת טלוויזיה, הוא היה ראוי למקום במשפחת גאלאגר המורחבת ב"לגדול בלי בושה" (Shameless), משהו שבין "ליפ" ל"איאן", אם הקורא עדיין זוכר במעורפל את המשפחה הלבנה ההרוסה משכונת העוני ההיא, בלונדון או בשיקגו; עם התפרצויות של אלימות מילולית מוטרפת (וגם לא-מילולית), עם איבה עמוקה לכל מה שריח של סדר תקין נודף ממנו, עם פריקה מלאה של עול ושל אחריות, וכמובן עם אב לא מעורב.

מצד שני, אפשר גם להשוות לצ'רצ'יל. מר נתניהו לא חדל להשוות את עצמו עם צ'רצ'יל במרוצת הקריירה שלו. הצ'רצ'יל במשוואה שלנו אינו שונא הרודנים המהולל, המציל את ארצו מידי השטן. צ'רצ'יל שלנו הוא האופורטוניסט האגוצנטרי, המקריב הכול, כולל את שלום משפחתו, לטובת שאיפותיו הפוליטיות.

צ'רצ'יל שלנו הוא זה הדוחף את בנו רנדולף אל מעבר לגבולות האחריות, אל ניסיון נואש להשתוות אל גדולת אביו, אל מאמץ לפתח קריירה משלו כדי להיות יום אחד "ראש הממשלה הבא". אבל רנדולף אינו מגיע אל שום מקום, קודם כול מפני שהוא נעשה אלכוהוליסט בגיל צעיר, ושנית מפני שחרצובות לשונו משניאות אותו על כל המתבוננים.

שנאה הייתה אורחת רגילה

אנשים גדולים, או לפחות רבי כוח, מגדלים מפעם לפעם ילדים בעייתיים מאוד. אין להתקנא בהם. הם יכולים לטעון להגנתם, שהם היו במקום אחר, מפני שגורל העם והארץ היה מוטל על כתפיהם. אבל כתב ההגנה מועמד בספק לנוכח השנאה. איזה תפקיד מילאו אבא ואמא בהפחת השנאה? זו שאלה לגיטימית, והיא בהחלט מעניינו של הציבור.

ובכן, שנאה הייתה אורחת רגילה בחדרי האוכל ובסלונים שבהם גדל אבא. סבא היה ממשתתפי העיתונות הרוויזיוניסטית בשנות ה-30 וה-40, כאשר העיתונות ההיא השתלחה ביריבים פוליטיים בלשון שהייתה קרובה להסתה לרצח.

מעטים היו הכינויים המעליבים יותר בעיתונות ההיא מ"יאהודי". ההבדל בין "יאהודי" ל"יהודי" היה בהתרפסות ובחוסר נאמנות. ה"יאהודי" היה בוגד בעמו, הרוקד "מה יפית" לכבוד "הפריץ". ה"יאהודי" היה ראוי לשנאה. חיים ארלוזורוב היה מן ה"יאהודים", מפני שעשה עסקים עם היטלר.

אחר היה הפוליטיקאי היהודי המפורסם הרברט סמיואל, אשר שימש בכהונות מיניסטריאליות בכירות בבריטניה, ושימש הנציב העליון הראשון שלה בארץ ישראל. בדצמבר 1945, העיתון "חירות", בשירות מנחם בגין, תיאר את הרברט סמיואל "אבי אבות הבגידה", שבחזהו פועם "לבו האנגלי-יאהודי".

כשזאב פגש את יוסף

התנועה הציונית לקתה מימיה הראשונים בנגיף הבוז כלפי הממוצע היהודי, שלא התיישב עם שאיפותיה. מקס נורדאו לימד את הבאים אחריו מה חשובה המשימה ליצור אדם יהודי חדש, שמידותיו התרומיות ביותר יהיו נפח שריריו וזקיפות קומתו.

אינטלקטואל יהודי-רוסי רב-כישרונות, ולדימיר ז'בוטינסקי, החליט שבאה השעה לכונן צבא יהודי בעקבות פגישתו עם יוסף טרומפלדור באלכסנדריה ב-1914. טרומפלדור, סוציאליסט רדיקלי, שהיה רחוק מן התרבות היהודית, ודיבר יידיש איומה ועברית רצוצה, הקסים את אבי-מולידו של המחנה הלאומי. "היה לו מראה של בן-צפון", אמר ז'בוטינסקי על ט', "אפשר היה לחושבו לסקוטי או לשוודי [...] לא מצאתי אצל תרומפלדור [בבית"ר כתבו בתי"ו] את התכונות הגלותיות: חשדנות, ספקנות, עורמה, כשרון להשחיל פיל לקופה של מחט, להפריח מגדלים באוויר. במקום זה היה לו שכל בהיר וישר, היתול דק ושקט, שעזר לו להבדיל בין עניין רציני לטפל".

ז'בוטינסקי, כמו הרוב הגדול של אבות הציונות ואמותיה, הפנים סטריאוטיפים אנטישמיים. הם יפעפעו בעורקי הציונות וירעילו את ורידיה. לפעמים יהיו להם ביטויים סובטיליים, לפעמים הם יהיו וולגריים ומכוערים. "אבק אדם", "המיליון המיותר", "סבון" היו כמה מן הביטויים המזעזעים ביותר של הרעל הזה. לא פעם הם בקעו מן הגרונות הרמים ביותר והסמכותיים ביותר של הציונות.

השבוע נענו נאצים אמריקאים בעונג לאנטישמיות של יאיר נתניהו. זה כמובן אינו הופך אותו לנאצי, אלא רק למה שקראו פעם, בקונטקסט אחר, "שוטה שימושי". אבל זה דורש מחשבה כלשהי, ומצריך תזכורת על מאמר שהופיע ב"חזית העם", ביטאונה של "ברית הבריונים", במארס 1933. זה היה כמעט חודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון. הקיצוניים שבתלמידי ז'בוטינסקי לימדו סניגוריה על אדולף היטלר ועל הנאציזם, והוקיעו את "הסוציאליסטים והדמוקרטים למיניהם", המוצאים רק צד של חובה בהיטלר.

ז'בוטינסקי עצמו הגיב ברוגז ניכר על הדברים ההם, ואיים לגרש את כותביהם מתנועתו אם יוסיפו להביע דעות כאלה. הם לא הוסיפו, ובזה הסתיים העניין. ז'בוטינסקי אפילו יכבד את אחד הכותבים בתואר "מורי ורבי".

יאיר נתניהו אינו התפוח שנפל הרחק מן העץ. אדרבא, העץ מתכופף ומרים אותו.