מדינה בהפרעת אכילה

א. אני כבר לא יכול יותר עם הדיבור על אוכל ועל שפים, בחיי. נמאס לי מזה כל-כך. אפילו פרשת המעונות ו/או החמגשיות הפכה מעניין אמיתי לעוד דיבור תפל על אוכל; מאיזה מסעדות הזמינו ומה אכלו ומתי ואם היה טעים ואם היה כשר. למי אכפת לעזאזל? במו אוזניי שמעתי את יוסי כהן, עורך הדין של משפחת נתניהו, מתלונן שהאוכל שנשלח ממסעדת מחניודה היה "כמו אוכל של בית חולים". אני מאחל מכל הלב לכהן שלעולם לא יטעם אוכל של בית חולים, אבל זה עצבן אותי מאוד כי אני דווקא מת על אוכל של בית חולים. שלוש התקופות בחיי שבהן אכלתי הכי טוב היו בפנימייה, בצבא ובבית החולים. אני מטורף על אוכל מוסדי; אוכל שמתבשל בסירי ענק, מחומם על פלטות, מואר מלמעלה על-ידי נורות חימום ומוטח על הצלחת בכף גדולה, אוכל שאין לו טוויסט ואין בו זיכרונות מבית סבתא, אוכל שלא "מתומחר", לא "מתכתב" ולא "מצולחת". רוצים לפנק אותי? קחו אותי לחדר האוכל של ההסתדרות.

אבל הנה, גם אני נופל לאותה המלכודת ומתחיל לדבר על אוכל. ואני בכלל שונא את הדיבור על אוכל ועל שפים. כי כשאתה חושב או מדבר על אוכל, אתה לא חושב או מדבר על שום דבר בעל ערך אמיתי. בכל התקופות בהיסטוריה, מקומם של הטבחים היה טבעי ונכון: אנשי שירות, איפשהו בין הגנן לנהג, בין הספר לנגר, מלאכה שמכבדת את בעליה, כמו כל המלאכות. לא גיבורי תרבות. גיבורי תרבות בעיניי, וזה כל-כך מובן מאליו, הם מדענים וממציאים ומגלים וסופרים ומשוררים ואמנים ומהפכנים. לא אנשים שמבשלים. רק באימפריות מתפוררות ובתרבויות שאיבדו את שפיותן עולים אנשי המטבח לדרגת גבורה, חוכמה והשפעה.

כשאני קורא ש"במסעדת כך וכך חוזר שף זה וזה לשורשים, אל המטבח של אמו ה(הוסיפו עדה רנדומלית), שאותו שדרג ללא היכר ביצירתיות הווירטואוזית שלו ויוצר מנות פיוז'ן: לסשימי הטונה הוא נתן טוויסט מקורי עם תיבול של פפריקה, לימון כבוש וכמון" (ציטוט אמיתי) - בא לי להקיא. יצירתיות וירטואוזית? בנאדם, בוא נחזור רגע לקרקע: כל מה שעשית זה לשים פפריקה על טונה. אה, וכמון. סליחה באמת.

וזה רק ציטוט רנדומלי, כמובן, יש עוד מיליונים כאלה. מתייחסים לאנשים ש"טיפלו" (טיפלו, כן? לא תגידו סתם תיבלו) בעוף עם קוקוס כאילו פיצחו את האטום ולאנשים ש"שידכו" (שידכו, כן? לא תגידו סתם שפכו) בין סרדין לקרם פרש (שמנת כולה) כאילו מצאו תרופה למלריה.

זה מעצבן אותי כל-כך.

ב. אני חש שזה הזמן לגילוי נאות כנהוג במקומותינו. אתם יודעים איך זה הולך, אם אתה רוצה לומר משהו נגד שחיתות, קודם כול תבהיר שהשמאל בוגד, אבל... ואז תוכל להמשיך. אז השמאל בוגד (הוא לא), אבל שפים הם בסך-הכול טבחים. טיילר דירדן אמר ב"מועדון קרב" שזה שאתה שם נוצה בישבן לא הופך אותך לתרנגול. אז זה שאתה שם דלורית על צלע טלה ומשפריץ על זה קצת מיונז שאריתראי ערבב במטבח, לא הופך אותך להוגה דעות. לשרלטן, אולי. אני נשוי לרופאה ומנוי על מלא פרסומים מדעיים; בחיי שתגליות חשובות בהרבה ומחקרים פורצי דרך הרבה יותר ממנת היום מנוסחים בפי מיליון צניעות ומלאים הרבה יותר סייגים מאחרון התפריטים בכל מסעדת שף. האמת שזה מובן, לא? הרי מהו גילוי של חור שחור לעומת מתכון לרוטב? הם כל-כך מלאים בעצמם, כל השפים האלה. לפעמים נראה כאילו הם ניזונים אחד מהאגו של השני.

אמרתי את זה קודם, אגיד את זה שוב: אוכל הוא דלק לגוף. למרות כל מה שמספרים לנו, הוא לא תרבות. במקרה הטוב, הוא חלק זערורי, מיקרוסקופי, מהמרקם התרבותי של חברה נורמלית, ושפים, עם כל הכבוד, לא תורמים לחברה הרבה יותר ממתדלקים בתחנת דלק.

כל כמה זמן אתה קורא כתבת שער עם אחד מאותם גדולי הדור ש"יורה לכל הכיוונים" ומתלונן ש"בארץ לא מבינים אותו", שהדבר שהכי חשוב לו זה איכות חומרי הגלם, כי עליהם הוא "לעולם לא יהיה מוכן להתפשר". זה תמיד ממש מרגש, לא ככה? אנשים כאלה נחושים וחכמים ועקשנים, מה הם מתבזבזים באיזה מטבח (ובאיזו תוכנית טלוויזיה, ובאיזה קמפיין לסירים, ובאיזה ליין הנושא את שמם של רטבים או ממרחים בטעם של שקית ניילון שנשכחה בתחנה המרכזית של באר-שבע) - שמישהו ייתן להם שבוע והם מביאים שלום לעולם. ואם לא לעולם, לפחות לישראל, ואם לא לישראל, לפחות בתוך העסק של עצמם. אבל גם את זה הם לא מסוגלים לעשות. ברוב הפעמים הם שורפים כסף של אנשים אחרים ואז מתפכחים או רואים את האור ומחליטים לבשל "בגובה העיניים", כלומר: להכין סנדוויצ'ים.

אני לא טוען שאין בהם אנשים מוכשרים, ואני עצמי אכלתי ביותר מסעדות מכוכבות מישלן מהאדם הממוצע (נראה לי) ונהניתי, לפעמים אפילו עד מאוד. אני יודע להעריך אוכל טוב, אבל לרגע לא שוכח שזה בסך-הכול אוכל ואסור לקחת אותו ברצינות יתרה. רצוי ליהנות, כדאי להקפיד מה נכנס לפה - אבל פה פחות או יותר נגמר הסיפור. בי נשבעתי גם שלעולם לא אצלם עוד את האוכל שלי לפני שאני אוכל אותו ואשתף בו את חבריי. אני חושב על סטארט-אפ ויראלי: לצלם את האוכל אחרי שאוכלים אותו. ואז נראה מי יוכל להבחין בין סשימי במאתיים שקל לפלאפל בשמונה עשרה. השבוע ישבתי עם הילדים לאכול חומוס - כולה חומוס בעשרים וחמישה שקלים - וכמעט כל מי שהיה בחומוסייה עשה למנה שלו בוק כאילו מדובר בקאמבק של שלומית מלכה. זה היה מעורר רחמים, מהולים בבוז קל.

באחת מאותן כתבות קראתי על שף כלשהו מספר שבאה אליו האופנאית טובה'לה ואמרה לו: למה האוכל שלך כל-כך יקר? ענה לה השף: ולמה השמלות שלך כל-כך יקרות? הטיחה בו טובה'לה: לפחות השמלות שלי לא גומרות באסלה למחרת בבוקר.

את דעתי על מעצבי אופנה אשמור לפעם אחרת - אבל במקרה הזה לפחות אמרה טובה'לה את האמת בדיוק כפי שהיא.

ג. האמת שאני כועס גם קצת על עצמי. לפני כמה ימים החלטתי לנסות ולהיות קצת טבעוני. אחרי שנים של אטימות חדרה פתאום ללבי ההבנה בנוגע לכל הסבל שעוברים בעלי החיים. ננסה, אמרתי לעצמי. מה כבר יכול לקרות?

ובכן, באמת דבר לא קרה. מלבד אחד: אני מוצא את עצמי חושב על אוכל כל הזמן, או לפחות הרבה יותר מאשר קודם. מה יש בו, מה אין בו, איך הכינו אותו, איפה כן ואיפה לא, וכמובן: מה הוא אומר עליי. והאמת - אני קצת מגעיל את עצמי. לא רוצה להסתכסך עם הטבעונים, אני מעריך אותם. אבל בכל הנוגע אליי, זה נורא מנג'ס. לפני זה לא חשבתי על אוכל יותר מדי: הייתי רעב, אכלתי. הייתי שבע, הפסקתי. עולמי היה מלא בדברים מעניינים וחשובים יותר מאשר מה יש לי בצלחת (או בדרך כלל בפיתה/לחמנייה, בואו נהיה כנים). אני לא רוצה להיות מאלה שמגדירים את עצמם לפי הפרעת האכילה שלהם. בלי לפגוע באף אחד, זה בדיוק מה שקורה פה: מדינה בהפרעת אכילה. לא רוצה להיות חלק מזה.