החרמת הובר-בורד וטיסה לאמסטרדם

מדי יום בתי המשפט לענייני משפחה נדרשים להתערב ולהכריע בסכסוכים בין הורים, אשר לא מצליחים להגיע להסכמות לגבי החלטות משמעותיות הנוגעות לילדיהם, לדוגמה האם ילמדו בחינוך דתי או חילוני, האם יעברו ברית-מילה, באיזו מדינה יחיו, האם יקבלו חיסונים וכו'. פסקי הדין שניתנים בנושאים אלה זוכים לחשיפה תקשורתית רבה ומעוררים עניין גם בקרב הציבור שאינו עוסק בתחום המשפטי.

רבים יופתעו לשמוע כי לא כל הדיונים נסבים על מחלוקות ברומו של עולם, ולמעשה הורים לא מהססים לפנות לבית המשפט גם לגבי זוטות וחילוקי דעות קטנוניים. 3 דוגמאות מהחודש האחרון ממחישות את החלק הפחות זוהר של כס השיפוט.

בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע דן בפניה של רשויות הרווחה למנוע מילד בן 9.5 לנסוע בהובר-בורד שהעניק לו אביו במתנה. האם אמנם הסכימה עם העמדה שאין זה כלי תחבורה המתאים לילד בגילו, אך התקשתה להפעיל את סמכותה ההורית מול הילד, ובית המשפט נאלץ להתערב. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה שמדובר במכשיר מסוכן, שקטין בגילו אינו אמור להשתמש בו, ולפיכך הוציא צו האוסר על הקטין לעשות שימוש בהובר-בורד והורה להפקידו בבית המשפט.

בית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון דן החודש בעתירה שהגיש נער בן 17, בבקשה לאפשר לו לטוס לטיול בן 10 ימים לאמסטרדם עם חבריו, בניגוד לרצון אביו. הנער טען כי למרות שהוא קטין, סירובו של האב לאפשר את נסיעתו פוגעת בזכות היסוד שלו לחופש התנועה, וטענתו התקבלה.

האב הביע את חששו בבית המשפט כי חבריו של הנער עומדים להשתמש בסמים קלים, כדרכם של בני נוער רבים באמסטרדם, ובנו עלול להגרר אחריהם. שימוש בסמים על-ידי בנו יעמיד אותו בסיכון גבוה, לאור הרקע הנפשי שלו, שכן הבן איים בעבר בניסיון אובדני ונוטל תרופות פסיכיאטריות. בית המשפט האמין לכוונותיו הכנות של האב החושש לבנו, אך השתכנע כי הנער בוגר לגילו, מבין את הסיכונים וידע לשמור על עצמו, ולכן התיר את נסיעתו.

גם מבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב לא נחסכה החודש ההתעסקות במחלוקת, שספק רב אם מן הראוי היה להטריד בה את בית המשפט, והפעם היא נובעת מהתנגדות מיותרת מצד המדינה לבקשת אזרח לשינוי שם. בנות, שנולדו להורים לא נשואים, נרשמו עם שם משפחה כפול של שני ההורים. כעת ביקש האב להוסיף לשם הבנות גם את שם משפחתו של בן זוגו, כך שהבנות תשאנה את שם המשפחה המשולש, ואימן נתנה הסכמתה לכך. מי שהתנגד לשינוי שם המשפחה של הקטינות היא המדינה, אשר עושה שימוש בחוק השמות משנת 1956 כדי להגביל את אזרחיה לכמות מקסימלית של שני שמות משפחה.

בעתירתם ההורים ניסו להפוך את המחלוקת לנושא עקרוני, וטענו כי עמדת המדינה נוגדת את טובת הילד, את חופש הביטוי ואת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, המקנה לאדם זכות לבחור בשם; אך בסופו של יום הם העדיפו ללכת במסלול הפרקטי יותר, ועתירתם התקבלה על בסיס חוות-דעת של מומחה לשוני, לפיה ניתן לראות בצירוף של שתי המילים הראשונות בשם המשפחה כשם אחד בלבד, ולכן צירוף של שם נוסף אינו חורג מהמגבלה החוקית של שני שמות. דיונים עתידיים נוספים, שצפויים להפוך לנפוצים בעידן שבו מקובל לשאת מספר שמות משפחה, יכולים להיחסך אם תשנה המדינה את המגבלה של שני שמות בלבד.

מעניין לראות כי למרות שלצופה מן הצד הדיון במחלוקות אלה עלול להראות כניצול של זמן שיפוטי יקר, בימים של עומס כה גדול על בתי המשפט, השופטים עצמם העניקו לסוגיות שעמדו בפניהם את כל הכבוד הראוי, דנו בהן בכובד-ראש תוך שימוש במומחים חיצוניים ושימת דגש על טובת הילד, ובכל פסקי הדין אף נמנעו מחיוב הצדדים בהוצאות משפט.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר ww.divorceinfo.co.il