שטייניץ - הלוביסט שלא ידע שהוא כזה

"ברצוני להודות למפקד חיל הים, האלוף ידידיה יערי, לראש מספן ציוד, תא"ל אבריאל בר-יוסף, לאלופים (במיל') זאב אלמוג ועמי איילון ולמר ברוך פרידריך על תרומתם לידיעותיי ולמחשבותיי בנושא הזה" - כך פתח את מאמרו במאי 2002 מי שהיה אז יו"ר ועדת המשנה לתפיסת הביטחון וחבר כנסת טרי יחסית, ד"ר יובל שטייניץ. הכותרת: "הים כעומק האסטרטגי של ישראל". הבמה: גיליון 383 של כתב העת הביטחוני "מערכות".

שטייניץ, בכל זאת פילוסוף, הזכיר כבר בפסקה הראשונה את מסמך תפיסת הביטחון שגיבש ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון בשנת 1953, במרכזו העברת הלחימה אל שטח האויב ופיתוח חיל האוויר כזרוע האסטרטגית של המדינה, כאשר בסופו הערת שוליים קטנה שהתייחסה אל לובשי המדים הלבנים: "יש לצמצם את חיל הים ושירותיו". הערת השוליים ההיא, טען שטייניץ, הייתה אולי יפה לשעתה, אבל יצרה במרוצת השנים קיבעון מחשבתי הרה גורל. "במשך חמשת העשורים שחלפו מאז, התייחסה מערכת הביטחון הישראלית לעמדתו של בן גוריון כאל תורה מסיני והעניקה עדיפות מוחלטת בהקצאת המשאבים לחיל האוויר ולחילות היבשה תוך הזנחת הממד הימי", הוא כתב. "כיום, 50 שנה לאחר מאמרו של בן גוריון, הגיע הזמן לנפץ את הדוגמות הישנות ולהוביל למהפכה בתפיסת הביטחון - מהפכה שאחת מאבני היסוד שלה תהיה הסטה מסוימת של מרכז הכובד מהאוויר אל הים", הוא הוסיף.

חיל האוויר, בטח כבר הבנתם, סומן כמטרה ברורה לאורך כל 6 העמודים במאמר ההוא של שטייניץ. "חיל האוויר הישראלי הוא חיל יבשתי מובהק, והוא רגיש לממדים הקרקעיים הבלתי אפשריים של ישראל בדיוק כמו כל כוח יבשתי אחר", הוא כתב. "קרבתם של שדות התעופה הצבאיים לגבולות החיצוניים של המדינה והיותם נייחים מאפשרת לאתרם, לטווחם ולנהל נגדם מתקפת שיבוש תוך שימוש באמצעים פרימיטיביים יחסית כמו כוחות גרילה, ארטילריה ארוכת טווח או טילים בליסטיים פשוטים... עלינו לדון בשאלה האם עלינו לרכוש עוד ועוד פלטפורמות אוויריות יקרות לביצוען של משימות תקיפה בעורף האויב, בה בשעה שניתן לבצע את המשימות האלה באמצעות ספינות קטנות ובינוניות".

עליונות ימית מוחלטת, הוא טען, תושג בין היתר באמצעות "הוספת פלטפורמות שנמצאות כבר היום בחיל הים כגון "צוללות הדולפין" - אותן צוללות שעומדות במרכז תיק 3000 שחוקרת המשטרה, תיק בו אחד הנחקרים הראשיים לצד יועציו השונים של שטייניץ הוא אותו אבריאל בר-יוסף, שתרם "לידיעותיו ולמחשבותיו" של הפילוסוף המצביא.

שטייניץ לא הסתפק בכתיבת מאמרים והמשיך לאתגר ולחשק את חיל האוויר גם בדיוני ועדת החוץ והביטחון, בין היתר כשהצהיר מספר פעמים כי צריך להקים חיל טילים ולהתמקד בו יותר מאשר במטוסים. אבל הדיבורים הפכו למעשים של ממש רק בשנת 2014, אז שימש שטייניץ כשר לענייני מודיעין ונושאים אסטרטגיים. שטייניץ דרש וגם הצליח להגביל את העסקה לרכישת מטוסי F35 מידי הענקית האמריקאית לוקהיד מרטין, כך שבניגוד להמלצה של משרד הביטחון לרכישת 31 מטוסים נוספים מעבר ל-19 שהוזמנו בשנת 2010, הוחלט בממשלה לרכוש בשלב ההוא רק 14 מטוסים נוספים. ארבעה דיונים סוערים היו בעניין, בסופם הפך שטייניץ לאויב חיל האוויר ולחביבם של מי שראו עצמם מקופחים במערכת הביטחון - בראשם אנשי חיל הים בעבר ובהווה.

כל הפתיח הארוך הזה עשוי לשרת לכאורה את הנרטיב עליו מצביעים בימים האחרונים מקורביו של שטייניץ: הנרטיב של הפילוסוף שהפך מהרגע שנכנס לחיים הפוליטיים בשנת 1999 לאסטרטג שהבהיר מעל כל במה אפשרית עד כמה הוא תומך בהתעצמות של חיל הים. במילים אחרות, אולי בסביבתו של שטייניץ היה מי שלקח שוחד, אבל הוא עצמו פעל מתוך אמונה ואידיאולוגיה סדורה ועקבית. גם שרת המשפטים איילת שקד, שנחשבת לחברה קרובה של שטייניץ, אמרה לנו השבוע: "עם כניסתו למערכת הפוליטית ובמשך שנים רבות פעל השר שטייניץ להעצמת חיל הים והפיכתו לזרוע אסטרטגית משמעותית לביטחון ישראל. מהיכרותי איתו אני יכולה להעיד שמדובר באדם משכמו ומעלה, ישר כמו סרגל, שאך ורק טובת המדינה מובילה אותו בפעילותו והחלטותיו".

ובכל זאת, אולי המקורבים והמסנגרים רואים הכול הפוך. אולי מבלי שהוא עצמו יודע, שימש שטייניץ כל השנים האלה כלוביסט הלכה למעשה של חיל הים, של המספנות שבוודאי עשויות להרוויח מתפיסת העולם שהוא מוביל ושל המתווכים שמסביב. אולי יותר משהייתה זו עקביות של שטייניץ, הייתה זו עקביות של בעלי האינטרס. אולי התשוקה לאסטרטגיה שהפגין הפילוסוף שהשתחרר מגולני בדרגת סמל ראשון, זוהתה ונוצלה בידי גורמים כמו מיקי גנור ואבריאל בר-יוסף, שידעו לא רק להתפלסף עם שטייניץ על חשיבות הזרוע הימית של ישראל, אלא גם לשרת אותו בפריימריז של הליכוד. אחרי הכול, עם כל הכבוד למים העמוקים של הים התיכון, הביצה המפלגתית והפוליטית בין מצודת זאב לגני התערוכה עמוקה עוד יותר.

"איך יכול להיות ששטייניץ לא ראה ולא שמע", שואלים כולם כבר שבוע, ומספקים תשובה שנעה איפשהו על הציר שבין היתממות לנאיביות. העניין הוא שאם מישהו היה רוצה ששטייניץ יידע, הוא היה משלם לו ישירות - לא לעוזרים וליועצים. כלל ידוע במערכת הבריאות, למשל, שהפרוטקציה הטובה ביותר לא מגיעה ממנהל בית החולים אלא מהאחות במחלקה. כשהמנהל מגיע עם שם של מקורב יש מי שמעקם את הפרצוף, יש מי שעשוי לעשות לו דווקא ולעכב אותו כמו כל אחד אחר שנמצא בהמתנה ויש גם מי שימהר לפנות לנציבות שירות המדינה. דברים כאלה כבר קרו, ולא מעט. האחות, לעומת זאת, היא אחת מהחבר'ה. פעם זו היא, פעם מישהו אחר. עם היועצים זה דומה: הם נמצאים בצמתים הרגישים ביותר, קולם נשמע ומקבל משקל מאוד לא מבוטל, ובאופן נוח למדי הם יחסית רחוקים מאור הזרקורים והביקורת. לא במקרה, רבים מהעוזרים של חברי הכנסת והשרים מתחככים בלוביסטים החזקים ביותר במשק, ופעמים רבות מתמנים זמן קצר אחר כך לתפקידים בכירים אצל הלקוחות שלהם. התפקיד הנפוץ: מנהל רגולציה.

מיכל אוגולניק, למשל, ששימשה כעוזרת של שר המדע לשעבר מודי זנדברג (נחקר נוסף בפרשת הצוללות) ובהמשך מנהלת לשכתו של רה"מ נתניהו כששימש כשר האוצר, מונתה לסמנכ"לית רגולציה בענקית האנרגיה פז, שמיוצגת בכנסת על ידי חברת הלובינג "פוליסי" של בוריס קרסני. מי שהחליפה אותה בפז היא מירי שאול, ששימשה כיועצת התקשורת של השר גלעד ארדן. גם הגר קאופמן, רעייתו של נחקר נוסף בפרשה, ראש המטה לשעבר של שטייניץ דוד שרן, משמשת כמנהלת רגולציה - בחברה הממשלתית עמידר. בצורה הזאת מייצרים לוביסטים משני סוגים: אלה שעונדים סרט כתום בוועדות הכנסת כפי שמחייב החוק, ואלה שעובדים אצלם בלי שנדע, לעתים גם בלי שהם ממש יודעים.

המפתחות כבר בפנים

"יש לחץ ציבורי מבעבע", הסביר בשבוע שעבר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, משה גפני, את הסיבה לכינוס דיון מיוחד ושני במספר שעסק בניסיון להפחית את שווי השימוש ברכב צמוד ממקום העבודה. גפני רק חצי צודק: ציבור הנהגים שמשתמשים ברכב צמוד ממקום העבודה אכן זועם על גובה שווי המס שהוא נאלץ לשלם מדי חודש (במיוחד טכנאים ועובדי צווארון כחול שהנהיגה היא חלק אינהרטי מעבודתם), אלא שהלחץ המבעבע במיוחד הגיע גם במקרה הזה מהצד של הלוביסטים.

בחודשים האחרונים דיווחה חברת הלובינג "פוליסי" (מהסעיף הקודם) על לקוחה חדשה: "העמותה לשווי מס רכב הוגן". מאותו רגע, העיתונות הוצפה במאמרים הקוראים להפחתת שווי המס וגם הכנסת מיהרה כאמור להירתם למשימה והציבה לרשות המסים חודש וחצי להציג תכנית למדיניות מס חדשה. כמובן שאין שום קשר לעובדה שפוליסי מייצגת עשרות חברות עם ציי רכב ענקיים, ארגוני מעסיקים, חברת המוניות גט טקסי ומפעילת כביש 6 דרך ארץ.