סכסוכים ורוחות מלחמה - מחצי האי הקוריאני עד הים הבלטי

ארבעת אלפים. לפי ממשלת פולין, זה מספר קרונות הרכבת שרוסיה אספה כדי להעביר את כוחותיה ואת ציודם אל אתר התמרון הגדול ביותר שלה מאז שוך המלחמה הקרה, לפני 30 שנה.

מוסקבה אומרת, שבתמרון - המשותף לה ולבלארוס - משתתפים רק 13,000 חיילים, ולפיכך היא פטורה מן הצורך החוזי להזמין משקיפים זרים. ברית נאט"ו אומרת, שהמספר הממשי עומד על 60,000 עד 100,000. התמרון הזה, שרוסיה קוראת לו "זאפאד", או "מערב", מזכיר לשכנים את התמרון הקודם, ב-2013, שאקורד הסיום שלו היה כיבוש חצי האי קרים וסיפוחו לפדרציה הרוסית.

המזכיר הכללי של נאט"ו, ינס סטולטנברג, לשעבר ראש ממשלת נורווגיה, כולל את התמרון בחזות קשה של מצב העולם. הוא אומר לעיתון הבריטי "גארדיאן", כי המצב הבינלאומי הוא עכשיו המסוכן ביותר זה 30 שנה. במשוואה הזו הוא כולל כמובן את הידרדרות המשבר הגרעיני בחצי האי הקוריאני. אבל בשעה שטילי צפון קוריאה מאיימים במישרין על יפן, ופוטנציאלית על ארה"ב, הצבא הרוסי הנע מערבה נמצא כמטחווי נשק גרעיני טאקטי ממרכזי האוכלוסייה של אירופה.

ברוכים הבאים לויישנוריה

התמרון הרוסי/בלארוסי מתרחש בתחומיה של ארץ פיקטיבית, שהרוסים קוראים לה "ויישנוריה". היא נמצאת סמוך לגבול פולין, יש בה ריכוז גדול של קתולים, ולפיכך היא מזכירה מאוד את מערב אוקראינה. התמרון הזה עשוי להיות אפוא חזרה כללית לעימות עם המערב באוקראינה, אם יום אחד יחליט ולדימיר פוטין להמר על כל הקופה.

אבל יש הסבר אפשרי נוסף. מייקל קופמן, מומחה לענייני הצבא הרוסי במכון קנאן של אוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, אומר לסוכנות הידיעות בלומברג, כי בלארוס היא-היא האתר הסביר ביותר של התנגשות צבאית בין רוסיה לארה"ב.

קופמן אומר, שתמרוני "זאפאד" נולדו בסימן מלחמת קוסובו, ב-1999, כאשר התחוור לרוסים מה גדולה פגיעותם לעליונותה הצבאית המוחצת של ארה"ב. המסר של הימים ההם היה, שאם ארה"ב תחזור ותתקוף אינטרסים רוסיים (כמו סרביה של הימים ההם), "אנחנו נגרען אתכם". מאז, איכות הצבא הרוסי השתפרה במידה ניכרת, והוא אינו תלוי בלבדית ביכולתו הגרעינית. המסר עכשיו הוא אפוא "אנחנו נשתמש נגדכם בנשק קונבציונלי - ואם נפסיד, עדיין נוכל לגרען אתכם".

בארץ הביצות והיערות

בעיני הרוסים, בלארוס היא בהחלט מועמדת סבירה לחתרנות מערבית. מנהל אותה זה 23 שנה רודן קפריזי, אלכסנדר לוקאשנקו. בזכותו היא נשארה הרחק מאחור, הולמת באופן מוזר את המוניטין בן מאה השנה שלה של מי האפסיים של אירופה, ארץ הביצות הטובעניות ויערות העד הסמיכים. המוניטין ההם דבקו גם ביהודיה הרבים מאוד. בעריה היה הריכוז הגדול ביותר של יהודים עלי אדמות. אבל הם כמובן טואטאו בקפידה מבימת ההיסטוריה.

כמו באוקראינה, יש בבלארוס אלמנט פרו-מערבי, שהיה רוצה להעתיק אותה מתחום ההשפעה הרוסי אל תחום ההשפעה של האיחוד האירופי ושל נאט"ו. את זה רוסיה כמובן לא תרשה.

"כמובן" מוסב גם על מצב הדעת הנוכחי של משטר פוטין - אבל גם על ההיסטוריה. האזור הנקרא כיום בלארוס היה קרש קפיצה לפלישות קטלניות ב-200 השנה האחרונות, שהביאו תחילה צרפתים ואחר כך גרמנים אל מוסקבה או אל סביבתה.

בלארוס נמצאת על קו החזית בין רוסיה למערב. יש לה גבול ארוך עם פולין וגבול קצר עם ליטא, שתיהן חברות נאט"ו. שתיהן חוששות מאוד מכוונות פוטין. שתיהן נהנות עכשיו מתשומת לב גוברת של נאט"ו בכלל ושל ארה"ב בפרט, כולל נוכחות צבאית קטנה אבל רבת משמעות.

הסינים נזכרים

עניין צפון קוריאה מסובך מספיק. אבל הוא מסתבך עוד יותר כל אימת שהצופה מנסה לפענח את גישתן של רוסיה ושל סין כלפי משטר קים ג'ונג און. הן אמנם הצביעו לטובת החמרה מסוימת של הסנקציות, כולל פגיעה ממשית בהכנסות מטבע החוץ המוגבלות שלו. אבל הן עדיין מותירות לו מרחב נשימה.

הצהרותיהן הפומביות מביעות קוצר רוח כלפי ארה"ב יותר מאשר כלפי צפון קוריאה. הסנקציות המחמירות ביותר של סין הוטלו לפי שעה דווקא על דרום קוריאה, מפני שהיא העזה להזמין את האמריקאים להציב נשק אנטי-בליסטי בתחומיה. בה בשעה שטילים צפוניים חוצים פעם אחר פעם את מרחב האוויר של יפן, והצפון משכלל בהתמדה את יכולתו לשגר טילים שיגיעו ללא קושי אל גואם, האי האמריקאי במרכז האוקיאנוס השקט.

מה מניע את הסינים? הדעת נותנת שמניעים אותם הזיכרון ההיסטורי, הצורך הפוליטי הפנימי והתחרות האסטרטגית המתעצמת עם ארה"ב. הזיכרון ההיסטורי הוא זה של צבא סיני הירואי, ב-1950, שנה אחת בלבד לאחר ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים, חוצה את נהר יאלו, תוקף את הצבא האמריקאי ומניס אותו אל מעבר קו הרוחב ה-38.

במובן הזה, צפון קוריאה כשלעצמה חשובה פחות ממה שהיא מסמלת: התנגדות לנוכחות הפוליטית והצבאית של ארה"ב במזרח אסיה. סין היא אמנם מדינת משטרה, אבל אפילו מדינות משטרה מתחשבות בדעת קהל, גם אם הן מונעות את דעת הקהל מלהישמע. פטריוטיות היא (כמעט) תמיד קריאת קרב אפקטיבית.

יש מפתח, אין מפתח

סין נמצאת עכשיו רק חודש אחד לפני פתיחתה של ועידת המפלגה הקומוניסטית. זה זמן של עצבים דרוכים. אמנם ברור בהחלט, שהוועידה הזו תאריך בחמש שנים נוספות את המנדט של הנשיא שי ג'ינפינג; אבל ההנהגה אינה זקוקה להפתעות ולהסחות דעת. הקו התקיף כלפי ארה"ב עומד בעינו, על פי כל הסימנים.

הנשיא טראמפ חזר והביע את התקווה שסין תעשה "משהו" לבלום את צפון קוריאה. מן הבית הלבן בקעו רמזים של מקל וגזר כלפי סין, בהתאמה למדיניותה. ביום ו', דוברת משרד החוץ בבייג"ין שמה קץ לציפיות. "סין איננה מחזיקה במפתח לבעיית חצי האי הקוריאני", היא אמרה. היא יכלה גם להגיד, שדווקא יש לסין מפתח, אבל היא אינה מוכנה להשתמש בו.

שגרירת ארה"ב באו"ם אמרה ביום ו', כי היא מוכנה ומזומנת "להעביר את העניין לטיפולו של גנרל מאטיס". מאטיס הוא במקרה שר ההגנה של ארה"ב, ו"טיפולו" צבוע בדרך כלל בצבעי חאקי.

האם יוטל הסגר ימי?

אדמירל ג'יימס סטאבראיידיס, לשעבר המפקד העליון של צבאות נאט"ו, קרא בשבוע שעבר לארה"ב להתחיל הכנות להטיל הסגר ימי על צפון קוריאה. הוא יתחיל ב"עניינים בסיסיים", ויורחב אם סין ורוסיה יסכימו לשתף פעולה. הסכמתן נחוצה, כדי שמועצת הביטחון של האו"ם תקבל החלטה מפורשת על הסגר. בהיעדר החלטה, הסגר יהיה חד-צדדי ועתיר סכנות.

האם רוסיה וסין ישתפו פעולה בהידוק הטבעת סביב משטר קים? אולי רק אם יקבלו את הרושם שבהיעדר הסגר כזה ארה"ב תצא למלחמה.

הוא שאמר ינס סטולטנברג: זה 30 שנה שלא חזינו במציאות בינלאומית כה מאיימת. שנה טובה.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny